בקרוב
דפנה, 64
רחובות, ישראל | נובמבר 2020
ההגדרה שלי התרחבה. אני אמא וסבתא, אלה הדברים הראשונים. סטודנטית, עדיין, למרות שסיימתי את חובות המאסטר ונשארה לי רק התזה, הגשתי הצעת מחקר.
אני בת זוג. השותפות הזאת עכשיו יותר אינטנסיבית. עדיין יש לי זוג הורים מקסימים וגם הם חלק פעיל בחיים שלי. וכמובן הקשרים החברתיים שלי. לחברות שלי יש מקום מאוד חשוב בחיים שלי.
הלימודים זה ערך מוסף. אני לא רק מקשיבה להרצאות. אני קוראת וכותבת. אלה שתי הפעולות בעבודת התזה. קריאת ספרים שקשורים למחקר והתהליך המחשבתי, העיבוד, הכתיבה . זה החלק הקשה, כי זה בפילוסופיה. למרות שנראה שכל דבר יכול להיכנס תחת ההגדרה של פילוסופיה, זה ממש לא כך.
עושה מחקר על פראייר בחברה הישראלית. עושה ניתוח קונספטואלי למה בחברה הישראלית לאנשים חשוב לא לצאת פראייר. למה פראייר מקבל קונוטציה שלילית ואנשים לא רוצים לצאת פראייר. זהו משהו מאוד ייחודי לחברה הישראלית. זה מעניין אותי.
אח של אורי חקר את זה מנקודת מבט סוציולוגית היסטורית, מאיפה הגיע ולאן התפשט. אני רוצה לראות מנקודת מבט חיובית. הדבר הזה שרוצה להפעיל אנשים ולתת. רציתי גם משהו שימשיך את מיקי. זה התחיל משם. יש עיסוק בהנצחה שלו. מישהו מוציא ספר מכל המאמרים שהוא כתב ובכל שנה אוניברסיטת בן גוריון עושה טקס ומחלקת מלגה על שמו. לקחו את זה לכוון טוב. אני גם עושה מין סוג של הנצחה למרות שהעבודה שלי תהייה שונה. הטריגר והמוטיבציה באו משם. לא חשבתי שאני הולכת לכתוב תזה. במהלך הלימודים הקורסים שלקחתי מאד מצאו חן בעיני. כתבתי עבודה על אלטרואיזם. ועוד עבודה. ואז התעורר הצורך לעשות משהו יותר מעמיק. כבר יש לי תואר שני אחד. אם אני עושה עוד תואר, אני עושה את זה כדי להעמיק. עשיתי את העבודה על אלטרואיזם , נושא שהוא קרוב לפראייר.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
אני חושבת שבעיקר גרמה לי לחפש. כבר ביציאה לפנסיה זה קרה, אבל עכשיו התחדד. לחפש משמעות נוספת. משמעות יותר עמוקה לחיים בכלל, להתנהלות שלי ושל האנשים הקרובים אלי.
היה סגר, אמרו לא לבקר הורים, אבל היה חשוב לי לבקר אותם , הם מעל 90 והיה לנו חשוב שלא יהיו לבד. זה היה מתוך מחשבה ועם הקפדה. בשיחה עם האחים שלי החלטנו שאנחנו לא משאירים אותם לבד. זה היה טוב ואפשר להם לא לשקוע. הם היו רגילים לצאת הרבה ולטוס לחו"ל. הביקורים חיזקו אותם והם לא הרגישו בדידות . יש להם איזשהו חיבור לעולם החיצוני, ויש להם אותנו.
העולם החומרי שאולי תפס מקום יותר רחב קודם, זז הצידה. מה שהרגשתי שהכי חסר לי זה סטימצקי. אוהבת ספרים. המקום הראשון שהלכתי כאשר פתחו את החנויות היה סטימצקי כדי לקנות ספרים.
הקשר שלי ושל אורי קיבל תפנית. לפני הקורונה היה לנו סדר קבוע שהוא הולך בבוקר וחוזר בערב. עכשיו הכול סגור במכון אז הוא יחסית הרבה בבית. כיף לנו, זה נעים. הילי הנכדה מוסיפה הרבה שמחה לבית. הייתה התמודדות נוספת לאחר הלידה של הילי לגבי מי יכול להגיע לביקור. ההורים שלה היו מוכנים לחשוף אותה רק למעגל הראשון, לאחים. הם חששו לחשוף אותה למעגלים רחבים. יש קרובי משפחה שעדיין לא ראו אותה. היא כבר בת ארבעה חודשים. אני מאוד נהנית מהעובדה שהם גרים איתנו ומעניין להתבונן בהם כהורים. הם עושים הכול לבד. אפילו פעם אחת לא הייתי צריכה לקום בלילה. כשגרים ביחד צריך מאד להיזהר לא להיכנס למרחב שלהם. זה לא פשוט כי בתקופה הזאת היינו כל הזמן בבית.
היו כמה פעמים שכבר חשבתי שהשמיים נפתחים, שאפשר לנסוע אליו בלי שיהיה צורך בבידוד, ובכל פעם זה נחסם מחדש. התקווה הזאת לפגוש אותו מתרחקת וקשה לדעת מתי זה יקרה.
רגע נעים
הלידה של הילי, שינה את כל מה שאתה רואה על העולם, כשאתה רואה מין יצור כזה מגיע אליך הביתה. הדבר הכי טוב שקרה לנו.
ובנוסף רזי בזוגיות הם חיים ביחד ועומדים להתחתן. זה בגדר נס בעיני. הוא תמיד היה נגד מוסד הנישואיםה.
גם נדב עומד להתחתן, אצלו זה היה צפוי אחרי שש שנות זוגיות . במשפחה קרו לנו הרבה דברים טובים בקורונה.
רגע קשה
זה שוב קשור לרזי. לא ראינו אותו שנה. היו כמה פעמים שכבר חשבתי שהשמיים נפתחים, שאפשר לנסוע אליו בלי שיהיה צורך בבידוד, ובכל פעם זה נחסם מחדש. התקווה הזאת לפגוש אותו מתרחקת וקשה לדעת מתי זה יקרה.
חגים. פסח וראש השנה תמיד היו אצלנו אירועים מאד משפחתיים והשנה לא הצלחנו לחגוג ביחד. היה מאוד מצומצם. חגגנו בלי ההורים שלי. הם היו לבד בבית, זה היה לי מאודמאד קשה לדעת שהם לבד.
אני חושבת שלצעירים בתקופה הזאת אפילו יותר קשה.
בת הזוג של דרור, בחורה פעילה ועובדת. עבדה במוזיאון הילדים ובספארי, שניהם נסגרו ועכשיו היא בבית תקופה לא קצרה.
איפה מורגש בגוף?
ראשית יש עייפות פיסית שאולי קשורה לחוסר הוודאות.
בנוסף היה קשה לדעת שההורים שלי בחגים לבד, זה היה עצוב.
אנחנו לא לבד בבית ולכן קל לנו לעבור את תקופות הסגר. לכן גם העצב הוא במינון נמוך יחסית. אם היינו לבד זה היה יותר קשה.
אמא שלי בת 92 ואבא שלי בן 94 והם רואים את התקופה בעיניים אחרות, לוקחים את זה פחות קשה,
אבא שלי אומר שראה מצבים הרבה יותר קשים ומורכבים והתקופה הנוכחית תחלוף.
ספר טוב. זה חד משמעי אצלי.
לא מזמן סיימתי ספר ,היה סגר, ולא היה לי ספר חדש לקרוא.
הרגשתי שמשהו חסר לי בגוף ממש.
משהו שעוזר לך להירגע?
ספר טוב. זה חד משמעי אצלי. לא מזמן סיימתי ספר היה סגר ולא היה לי ספר חדש לקרוא. הרגשתי שמשהו חסר לי בגוף ממש.
זה התגבר מאוד מאז תחילת הקורונה. יש בזה הסחת דעת אבל אני גם מאוד נהנית.
גם היוגה בתקופת הקורונה עזרה מאוד אבל חסרים הרבה דברים אחרים כמו ריקודי עם, חדר כושר ומפגשים עם חברים.
מצד שני אני משתדלת ללכת כל יום עם חברה. כל רחובות פחות או יותר עושה את אותו מסלול הליכה, רואים אנשים, וזה נחמד.
מה את צריכה לשמוע?
את הנגינה של אורי. הוא מנגן כמעט כל ערב וזה מאוד מרגיע.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את הדגש האיכותי על החיים. לא לחזור לחומריות שגם אני חלק ממנה אלא להתעסק עם דברים משמעותיים ולהשקיע באנשים הקרובים אלי.
רוצה לשמר את הדברים האיכותיים של החיים. הקריאה, הפילוסופיה,הלמידה. דברים שאולי אי אפשר למדוד.
לא רצה לשום מקום. היה לי יותר זמן לשבת לקרוא בנחת, להתרכז. נותן יותר תוכן לחיים. יכול להיות שזה הגיל. זה מאוד מאד
מחדד את החשיבה, עושה לי טוב.
אם הייתי צריכה עכשיו להתחיל ללמוד, לא בטוחה שהייתי מתחילה בזום. זה אחרת כשאין מפגש פיסי.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
מקווה שהריקודים יחזרו, נראה לי שיחזרו.
אני חושבת שסדר העדיפויות שלי השתנה. פחות להסתובב במסעדות, בחנויות. פחות מעניין אותי. למדתי לגוון גם בבית.
במקום להסתובב בעיר אנחנו מטיילים בטבע. הקצב המהיר שהתרגלנו לחיות בו לדעתי לא יחזור.
הקשרים המשפחתיים התחזקו, הבנים ובנות הזוג שלהם מחוברים. אני מקווה שהם ישמרו את זה.
מהרבה בחינות כן נחזור להיות אותו דבר, אנשים שוכחים.
התקופה הזאת פחות נעימה. יש אנשים סביבי שהם לבד. הם ממש מחכים שהתקופה תעבור.
טקס
בכל יום שישי קידוש וארוחת ערב. אני עושה כל בוקר ספורט לעצמי, לא יודעת אם אפשר לקרוא לזה טקס.
בתקופת הסגרים כשאפשר היה קיימנו פעם בשבוע מפגש משפחתי.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
פינת האוכל. הפכתי זה למשרד שלי. יש לי שם מחשב, ספרים, מחברות, אני כותבת. השתלטתי על פינת האוכל. יש שם מרחב גדול, יש שם הרבה אור ונוף.
גם ליד המיטה יש לי תמיד ספרים.
למה זאת קוקה בשביל להיות שמחה?
אנשים.
בתקופה הזאת המשפחה הפכה למרכז חיינו.
הקשרים החברתיים התרופפו כי נפגשים פחות עם חברים. חסרות לי שיחות נפש עם חברות, ומפגשים חברתיים.
אני כל כך שמחה שאופיר ויסמין עברו אלינו לפני הקורונה. גם להם נוח ולנו טוב שאנחנו לא לבד.
מה את מאחלת לעצמך?
מה שמאחלת לכל העולם, שנצא מהמצב הזה, שנמשיך מאיפה שהתחלנו.
חתונות וילדים זה נפלא. נכדים זה הדבר הכי טוב שיכול להיות.
שאני אמשיך עם הלמידה. רוצה למידה עמוקה ומשמעותית. זה הדבר המיוחד, השונה שאני עושה.
מאחלת לעצמי יותר זמן לעצמי בתוך המשפחתיות.
בשבוע של שבעה ימים אני יכולה למצוא לעצמי יותר מיום אחד לעצמי כי אני בפנסיה אבל אני לא עושה את זה.
הנושא של פראייר לא חל על בני משפחה. אתה לא יכול להיות פראייר כלפי בני משפחה, כי אתה חלק מהם. אתה רוצה לתת לילדים שלך ולבני משפחה.
אלטרואיזם גם לא קשור לבני משפחה. לתת לבני משפחה זה מובן מאליו, לתת לאנשים זרים זה אלטרואיזם.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לנסות למצוא משהו שהוא מעבר לשגרה וליום יום. דבר קטן אחד שהוא שונה וגורם לך להרגיש טוב עם עצמך.