.סקרנית, אכפתית, אוהבת הרבה

​

​

​

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

פיסית - עברתי מצד אחד של הארץ, לצד שני, חזרה לבית של ההורים. שינה לי עבודות ועיסוקים ויחסים ועוד.

רגשית - עורר בלבול ועצב ושמחה. תקופה עמוסת רגשות.

​

​

מפתיע אותי כמה אפשר להתחבר עם אנשים אפילו שלא פגשת אותם פיזית אף פעם. 

​

​

לחזור להיות סטודנטית עכשיו זה כיף אך גם קשה. מרגישה שאם הייתי בניו יורק היה לי יותר כיף כי הייתי בסביבה של עוד סטודנטים. מרגיש לבד בהתנסות הזאת, אבל אני לומדת המון וזה מרגש אותי. חצויה לגבי זה.

מעייף לשבת כל היום מול המחשב. עם זה, מפתיע אותי כמה אפשר להתחבר עם אנשים אפילו שלא פגשת אותם פיזית אף פעם. זה הרבה פחות אורגני. חסרה לי אינטראקציה עם עוד סטודנטים ומורים, חסרה לי ההרגשה של סוף שיעור. אנחנו לומדים קונספטים מאד גדולים בכיתה ואני מאוד אוהבת את השיחות עם עוד סטודנטים על עיבוד החומר.

חסרה לי מאוד החצי שעה אחרי הכיתה שבה דברים קורים.

אפילו להסתובב בבניין ולראות, אוי, קורה בחדר הזה משהו מעניין.

זה בי״ס לצילום ואני לא רואה צילומים של אף אחד. הכנתי השבוע דרייב, מקום לכל הסטודנטים לשים עבודות שלהם.

כל הבוגרים של ביה״ס מדברים על זה שהדבר הכי משמעותי שיצא להם מהלימודים ב ICP זה קשרים חזקים.

אני כן מרגישה את זה, אבל גם לא מרגישה את זה.

​

​

צילום זה דבר כל כך פיסי. בזמנים רגילים, כשמדברים על צלמים, מורים מביאים ספרים של הצלמים ואפשר לדפדף, להרגיש.

​

​

יש אנשים שאני לא יודעת את השם שלהם, הייתי רוצה יותר קשר עם המורים. יש להם זמן מוגבל למפגשים מחוץ לכיתה. יש גבול לכמה הם יכולים לעשות.

צילום זה דבר כל כך פיסי. בזמנים רגילים, כשמדברים על צלמים, מורים מביאים ספרים של הצלמים ואפשר לדפדף, להרגיש.

כשאת מביאה עבודה את שמה הדפסה על הקיר ואפשר לגעת ולהזיז. אנחנו לומדים הרבה על sequence

זה הרבה יותר קשה על המחשב.

מצד שני, יש הרבה אנשים שלא היו יכולים ללמוד את התוכנית הזאת ועכשיו הם כן. יש סטודנטים בהודו, במצרים, ברפובליקה הדומיניקנית. זה נחמד.

אני חושבת ורואה ועושה צילום כל יום.

היום אני מרגישה לא inspired ושואלת את עצמי למה אני מצלמת? למה אני רוצה להיות צלמת?

 

רגע נעים

כמה חודשים לפני שהמגיפה החלה שלחתי לסופי מכתב בדואר. כתבתי לו שמאד עצוב לי שאני מפספסת שנים מאד מעצבות בחיים שלו. לא רק שאני לא באותו בית איתו, אנחנו גם לא באותה עיר, ואני לא מדברת איתו מספיק. הצעתי לו שנהיה Pen pals וכך במכתבים יהיה לנו דיאלוג יותר אישי ממה שטקסט או שיחת טלפון יכולות לעשות. 

ועכשיו אני פה. היום יום שיש לנו ביחד מאד משמח אותי. שמחה להיות בסביבה של סופי ומרגישה שמאד התקרבנו בחודשים האחרונים.

להיות עם המשפחה זה קשה וגם נורא נעים.

נעים לי כשאני יכולה להיות עם אנשים בגילי.

נעים לי למצוא ולעשות. למרות שמרגיש שהחיים ב-pause חשוב לי לאתגר את עצמי ולנסות דברים חדשים.

התחלתי לפתח פילמים לבד, התחלתי לרוץ יותר, התחלתי ללמוד, אני מנסה לכתוב יותר.

גם זה שטראמפ לא נבחר משמח אותי.

 

רגע קשה

להיפרד מדניאל היה קשה.

להיות כאן בבית זה קשה בדברים מסוימים. יש הרגשה שבאופן מסוים איבדתי את העצמאות, קצת הרגשה כאילו אני בחזרה בתיכון. זה משהו שלי, שאני אומרת לעצמי, זה לא שההורים שלי גורמים לי להרגיש כך.

לגור אצל ההורים זה שונה מלגור לבד או לגור עם שותפים.

ה-mental toll של החרדה מהקורונה קשה לכולם. קשה להיות בבית, לא להיפגש עם אנשים, לדאוג לכולם.

לכל מקום שאת הולכת את חושבת, האם אני בסכנה? האם אני מסכנת מישהו?

​

איפה מורגש בגוף?

בגרון. כיווץ בגרון. הרגשה מוזרה בבטן.

 

משהו שעוזר לך להירגע?

נשימה. נשימות מרגיעות.

עשייה. למצוא משהו לעשות, להסיח את הדעת.

 

מה את צריכה לשמוע?

את הנשימה. להיות מודעת לנשימה.

 

​

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

לשמר את הקשרים והתקשורת. הרבה מהחברים שלי לא בסיאטל, אנחנו נפגשים פעם

בשבוע ב facetime, לא היינו עושים את זה באופן קבוע ומסודר לפני הקורונה.

את הזמן בחוץ. בניו יורק קשה לבלות יום מבלי לצאת החוצה. פה בסיאטל קל לא לצאת החוצה. אני עושה את זה, משתדלת לצאת כל יום לנשום אויר, להתנועע, להתבונן, לראות חיים מחוץ לשלי, לראות את הצבעים של העלים משתנים, לשמוע דברים, להרגיש את המרחב. זה נורא טוב מנטאלית.

לא יודעת אם זה קשור לקורונה או לצמיחה שלי, להמשיך לעשות יותר דברים לעצמי.

לדאוג יותר לעצמי מלאנשים אחרים. זה נשמע נרקיסיסטי אבל אני תמיד חושבת על אנשים אחרים לפני שאני חושבת על עצמי. לדאוג לעצמי יוצא יותר טוב לכולם.

​

​

נראה לי שהתקופה הזאת העלתה הרבה דברים לא אתיים ולא שוויוניים בארה״ב ובעולם בכלל.

​
 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

להרבה זמן יהיה הרבה יותר נורמלי לראות אנשים עם מסכות.

נראה לי שבתקופה הזאת, אולי מהסטרס של להיות כל הזמן בבית וההרגשה שאין שום דבר שאפשר לעשות, אנשים התחילו לעזור.

נראה לי שהתקופה הזאת העלתה הרבה דברים לא אתיים ולא שוויוניים בארה״ב ובעולם בכלל.

נגישות לשירותי בריאות, עבודות שאפשר לעשות מהבית לעומת עבודות שמחייבות אנשים לצאת מהבית.

הסטטיסטיקה בארה״ב מראה שהקורונה פגעה הרבה יותר בקהילות שחורות ולטיניות.

דברים נהיו יותר ברורים ונראים וזה גרם לאנשים להיות הרבה יותר אקטיביים ופוליטיים. אני מקווה שזה ימשך גם אחרי שהקורונה תחלוף.

זה גרם להרבה יותר אנשים להיות מעורבים ולתמוך בקהילה. גם בסיאטל וגם בניו יורק הרבה אנשים תורמים לארגונים שעוזרים לאנשים במצוקה.

רעיון מגניב שקורה, מקררים במקומות שונים בעיר שאנשים שמים תורמים אוכל וכל אחד יכול לבוא ולקחת אם הוא זקוק.

הרבה יותר אנשים מתנדבים. יש תחושה שהממשלה לא דואגת לנו אז בוא נדאג אחד לשני.

אני עושה phone banking, משתתף בהפגנות, תורמת, מנסה להביא אוכל למקומות שיודעת שצריכים. אני תמיד יכולה לעשות יותר.

​

​

,בתקופה האחרונה עזבתי יחסים ועבודה שלא עשו לי טוב

ואז הבנתי שהחיים שלי ממשיכים.

​

​

טקס

להתלבש בבוקר. אנחנו כבר הרבה חודשים בזה. אני מקפידה לקום בבוקר ולהתלבש במשהו שהוא לא פיג'מה.

להקפיד על סדר יום, להרגיש טוב, להיראות טוב.

יוצאת כל יום להליכה.

אוכלים כל יום ארוחת ערב ביחד.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

אם אני רוצה להיות לבד, החדר שלי.

אם אני רוצה להיות עם כולם, המטבח או הספה.אוהבת את האווירה המשפחתית ויש הרבה אור טוב.

​

מה את חייבת בשביל להיות שמחה?

אנשים טובים סביבי

אוכל טוב

מצלמה

​

מה את מאחלת לעצמך?

להמשיך לדאוג לעצמי, 

להיות שמחה.

לדאוג לעצמי זה משהו שלא תמיד עשיתי.

בתקופה האחרונה עזבתי יחסים ועבודה שלא עשו לי טוב. ואז הבנתי שהחיים שלי ממשיכים, וגם החיים שלהם ממשיכים ואני לא צריכה לדאוג על זה. זה דוגמא גדולה.

וגם בדברים קטנים.אם מזמינים אותי לאירוע ואני מרגישה שאני צריכה ללכת כדי לשמח ולא בא לי, אז אני אומרת לא. התקופה הזאת עוזרת לי לתרגל את זה.

 

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

לישון טוב

אפילו בחורף להמשיך את הריטואל של הקיץ - לצאת החוצה, לפגוש אנשים, להוציא את עצמך למפגש עם משהו שונה ממה שיש לך כל היום. לדאוג לנפש.