top of page

תמר, 52

Untitled-1.png

סיאטל, ארה"ב | נובמבר 2020

דבר ראשון שבא לי לומר זה אמא. ודבר שני שבא לי לומר זה לוחמת. ודבר שלישי ואחרון, אולי אני מרגישה שאני חוליה בשרשרת של נשים, אמהות לוחמות. המילה לוחמת זה לא לצאת למלחמה. אולי המילה חזקה יותר נכונה? לוחמת היא נכונה מבחינתי. אני לא נלחמת, אני לוחמת. אני עוברת את המסע הזה בסוג של חוזק אני חושבת.

לפעמים אין לי כוח יותר להיות חזקה אבל זה כבר סיפור אחר.

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

אני חושבת שהשינוי הגדול ביותר, שייחלתי לו, (אגב, לפעמים אני אומרת אולי זה בגללי הקורונה הזאת) זה שאמרתי שאני רוצה שמעוז יהיה בבית. והוא בבית. ואנחנו חווים אותו, והוא חווה אותנו, וזה מרגש.

פתאום אמרתי- איך הסכמת למרחק הזה? נכון לא היתה ברירה.

כל יום הוא כל כך משמעותי וחשוב ויש כל כך הרבה חוויות והתפתחויות עם הילדים. גם אם סיפרתי .

פתאום אני אומרת לעצמי- איך עשית את זה לבד כל השנים? 

זה שינה הרבה דברים ברצף הפיסי של היום יום. אני יכולה לישון עד מאוחר כי אני ציפור לילה.

אני קמה להמון ארוחות בוקר שונות, לכל אחד בזמן אחר. 

בצהרים ובערב אנחנו יושבים לאכול ביחד, להתחבר. את כל ההסעות חולקים.

אני המומה מאיך עשיתי את כל זה לבד. מדליית זהב חרוטה.

אני נהנית מהתקופה הזאת. ש...יש אנשים שסובלים מהתקופה הזאת , בגלל זה אני אומרת את זה בשקט.

מה שמדהים בכל הסיפור הזה זה שלפני שכל הטירוף התחיל, כשלא היה ברור עד כמה זה חריף, ופשוט נורא,

מעוז היה בטיסה מישראל לדנוור ואח"כ לסיאטל. אני זוכרת שאמרתי לו שזה הולך להיות איום ונורא בעולם כולו.

שתהייה נפילה כלכלית, שמקומות יסגרו ושאנשים יאבדו מקומות עבודה, שהכל ישתנה. הייתי במין חרדה. בשיחת טלפון אחת שמתי את הכל. כאילו ידעתי מה יתרחש, ונרגעתי. זהו, שיחת טלפון אחת ונרגעתי. 

הוצאתי את הילדים מאד מוקדם מבית הספר. ראיתי וידאו מסין והבנתי שזה הולך להיות סקנדל. הייתי צריכה להתקשר כל יום לבית הספר ולהודיע שהם לא מגיעים. אמרתי להם, למה אתם לא סוגרים? זה סקנדל. 

אחרי שבוע הם אמרו לי שאני לא צריכה להתקשר יותר.

התחיל להתקרב תאריך בר-המצווה של נבו, סגרתי מקום יפה על שפת הנחל, בחרתי די ג׳י, קייטרינג, עוד לא התחלתי להזמין אנשים, ואז צלצלתי להגיד שזה לא הולך לקרות. וכשאמרתי לגברת של המקום שזה לא הולך לקרות היא אמרה: אני אדאג לחטא את כל הידיות והכל יהיה בסדר. אמרתי לה : לא. את לא מבינה מה עומד להתרחש.

הבדידות המאד עמוקה הזאת. זה לבד, בדד הכי שאפשר.

גם אי במרכז האוקינוס, גם בית מלא קופסאות, וגם המשימה לתת את הקופסאות. אין לי זמן לייצר שיחות. אני לא רואה את האנשים, רק מוסרת את הקופסאות. עצוב.

רגע נעים

אני חושבת שהכי נעים- אני רואה תמונה של כולנו בחדר המשפחה, רואים את הסדרה פלמ"ח. סדרה שמבוססת על סיפור הפלמ"ח לבני נוער. זה ערבוב של סיפורי אהבה, ומאבקי כוחות, ונערים ונערות מתבגרים.

ממש ישבנו בשקיקה וצפינו פרק אחרי פרק. עשינו לעצמנו על השטיח מזרן צפייה. זמן משפחתי שמחבר בין כולנו מאד יפה.

שלקחתי בזום שיעור של חימר, ואני נהנית מכל רגע. אני יוצרת כפר. המון בתים שהם מעורבים. כמו אבני דרך מהמסעות שלי, אבל מעורבב ביחד. יש בזום שתי נשים מאד מבוגרות, בנות 80, מורה מדהימה ועוד קרמקאיות.

הרשתי לעצמי לקחת בכל יום חמישי 3 שעות נקיות שלי. אף אחד לא מפריע. יש בבתים מיקס מטורף בין חלונות שראיתי בהודו, לאפריקה, לאיסלם, לשובכי יונים מהקוליבריום מהמערות בלוזית - מיקס. שבט חדש שהקמתי, אני עוד לא יודעת איך הוא יתחבר. שבט היברידי כמונו

בהתחלה חשבתי שזה צריך להיות על הר, כמו כפרים באירופה. לא פשוט לעשות את ההר הזה, לא ברור איך זה יהיה.

החימר הוא פלאי paper clay ,חימר מעורבב עם שבבי נייר. לא אכפת לו. זה לא כמו חימר רגיל, את יכולה לעשות בו כרצונך.

אפשר להוסיף ולשנות, זה מדהים. הוא עושה מה שאת רוצה. זה מאפשר לי לעשות מה שאני רוצה. אני לוקחת שאריות של החברה שלי  ובונה בתים משאריות, כי מה אכפת לי איך הם יראו. אני לא צריכה דיוק וגג מושלם. אני מצרפת יונים, מרפסות הודיות, תוספות איסלמיות, גבוה, נמוך, אחר לגמרי. פשוט מאפשר לעשות הכל.

הזכיר לי את הצילומים שעשיתי והמראות שראיתי בהודו. יש שם ערבוב מטורף של אנשים שגרים בבתים ויקטוריאנים. סיפורי טלאים של החיים. כיף גדול.

רגע קשה

חושבת. ברגע שאמרת רגע קשה עולה לי המילה והתחושה של בדידות.

זוכרת את התחושה.

זה היה עם עניינים הורמונלים שמנסים לאזן לי, זה שיגע אותי. קיבלתי מחזור אחרי שלא היה לי מחזור כבר כמעט 6 שנים. זה עשה בלאגן פיזית ונפשית, ואז הרגשתי בודדה בעולם כולו, לגמרי לבד. לא היה אף אחד להתקשר, להתרפק, שיגיד לי מתוקה שלי, מסכנה שלי, הכל יהיה בסדר.

בכל התקופה הזאת הקשבתי לנרקיס, זמרת אחרת היברידית כמו הבתים שלי, שהכרתי בחודשים האחרונים. חושבת ששמעתי אותה 1000 פעם. יש לה קול, מצד אחד של ילדה. מצד שני, אישה, מאוד ישראלי שמלטף את הבטן מבפנים.. בשיר היא מספרת: "אני לא אוכל לשאת יותר את המסע הכבד של האוניות"/ בכיתי ללא הפסקה. החזיר אותי לחלום שהיה לי לפני שנים:

אני עומדת על אי בודד בבית. ובתוך הבית מלא קופסאות קרטון. התפקיד, השליחות שלי היא, שכשהאוניות עוגנות, אני צריכה להעביר לכל אוניה את החבילה שלה. עכשיו אני מבינה למה אני עושה בתים. זה חלום שחזר וחזר וחזר. כשהיא כתבה על זה, זה החזיר אותי לשם ויכולתי לבכות. גם עכשיו , כשאני מדברת, יש לי את זה תקוע בגרון. את הבדידות הזאת. הבדידות המאד עמוקה הזאת. זה לבד, בדד הכי שאפשר. גם אי במרכז האוקינוס, גם בית מלא קופסאות, וגם המשימה לתת את הקופסאות. אין לי זמן לייצר שיחות. אני לא רואה את האנשים, רק מוסרת את הקופסאות. עצוב.

אני מבינה את הבדידות. אני מבינה שבכלל כאן מאוד מבודד, זה לא כמו בארץ. לא רק ממשפחה, גם מחברים. ובפרט אם את מתייחסת אל הביתי. אני לא עובדת בחוץ, אני לא רואה אנשים.

מה שעוד מסקרן אותי מאוד, למה אני צריכה לעבוד כל כך קשה לתת את הקופסאות. יש לי משהו לתת. מה אני יכולה לתת ואני לא נותנת עכשיו. שנים למדתי ונתתי את החשיבה היצירתית שלי ודרכי חשיבה.

אני לא נותנת מזה כלום החוצה עכשיו.

סוגר לי מעגלים. הבתים על האי הבודד, הלחימה, המסעות. גם איפה זה פוגש אותי בתחושת הבדידות. אולי שמירת ההריון כששכבתי שבעה חודשים לבד בבית.

זה ממש מצטייר שאני דמות מאיזה מיתולוגיה.

צריכה לשמוע שאני אמא נהדרת. שהמשימה הזאת, לעדן את התקופה הלא פשוטה הזאת לילדי, שאני מצליחה בזה.

שגם אם אני יוצרת בתים קטנים מחימר, אני עדיין מגשימה את עצמי, גם אם זה בקטן.

זה מה שאני רוצה לשמוע.

רוצה שינשופים יבואו לחלון עם פתקים שיגידו: 

איזה אמא נהדרת את, הכל בסדר.

איפה מורגש בגוף?

בנשימה, בגרון. 

מתחיל מהסרעפת ועד הגרון. מחנק, צביטות של הסרעפת.

היה לי קוצר נשימה כשהתחילה הקורונה. היה לי קשה לנשום. אבל ממש. וזה עוד לא היה הקורונה, עוד לא היתה נפוצה. הלכתי לרופא והוא היה בטוח שיש לי משהו בלב כי ממש היה לי קשה לנשום. וכמובן שכלום. זה חלף מעצמו.

משהו שעוזר לך להירגע?

למדתי להסתכל בדלת אמותי ולא על העולם כולו. אני יודעת מה עומד להיות, זה הולך להיות נורא. 

למדתי להביט יותר בקטן. זה יותר מדי בשבילי להכיל את כל מה שמתרחש, גם פוליטית. 

זה יותר מדי, יותר מדי כואב.

התחלתי לראות שעת נעילה. הסתכלתי עם מעוז ואמרתי לו: אני לא יכולה להסתכל יותר, פשוט לא יכולה. זה אותו קוצר נשימה. מחזיר אותי לזה שהייתי קצינת נפגעים. ביקרתי את כל מי שהטנק שלו התפוצץ בשלום הגליל. כאב גדול מדי. רוצה רק סדרות אדיוטיות, שמחות. לא מלחמות, לא כאבים, לא בלשים, לא משטרתיים. רק מה שאדיוטי, מלא צבע ושמחה. לא רוצה יותר, ממש לא יכולה - לא שעת נעילה, לא רצח רבין, לא בחירות.

מה את צריכה לשמוע?

צריכה לשמוע שאני אמא נהדרת. שהמשימה הזאת, לעדן את התקופה הלא פשוטה הזאת לילדי, שאני מצליחה בזה.

שגם אם אני יוצרת בתים קטנים מחימר, אני עדיין מגשימה את עצמי, גם אם זה בקטן.

זה מה שאני רוצה לשמוע. רוצה שינשופים יבואו לחלון עם פתקים שיגידו איזה אמא נהדרת את, הכל בסדר.

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

רוצה לדעת לשמור על האיחוד המשפחתי. הקשרים הקטנים שאני רואה בין יהלי לנבו, בין יהלי לנבו לטליה ואנחנו איתם. יש נקודות מגע מאד מיוחדות ויפות.

יש משהו באיטיות ב slow motion שרוצה שישמר. לא הכל, זה קצת יכול להטריף.

כל דבר מקבל מין פילטר אחר, פילטר איטי כזה , כמו slow cooking.

מנסים להיות יותרת בריאים פחות בשר. רציתי לעשות את זה מזמן, זה דורש מאמץ, זה קורה עכשיו.

מה לא יחזור להיות כשהיה?

יש המון דברים שאני מקווה שלא יחזרו להיות כמו שהיו. הלחץ, שיטת הלימוד, וכו, וכו, וכו, כמעט כל מה שחווינו. אני קצת בספק, קצת דואגת שאיכשהו העולם לא ילמד את השיעור של  slow cooking.

אם אנחנו באמת רוצים להמשיך לאסכולה הזאת, צריך לעבור למצפה בגליל או חווה מרוחקת. אני מאוד מקווה שנצליח לשמור כמה דברים חשובים. אני לא רואה שנעשה שינוי בשיטת הלמידה, פשוט עברו לזום. זה מאוד מפריע לי. עצוב לי להגיד שאני בספק. יהיו כמה שינויים אבל אני לא חושבת שמה שאני מייחלת לו. 

ההקשבה. הקשבה אינדיאנית ששמעתי אותה כשרק הגעתי לפה.

טקס

יש לנו כמה טקסים. זה בדר"כ טקס עריכת השולחן לארוחת הערב. שקט ושקשוק צלחות. כל אחד עושה משהו. זה מביא אוכל, ההוא מביא מים, זה מנגינה.

טקס יום שישי. תמיד נעשה קידוש, גם אם זה בין לבין. כולנו חצי מזמרים, חצי מצחקקים.

טקס שיתוף -מה היה נחמד השבוע, מה לא היה נחמד השבוע.

הטקס שלי זה מדיטצית המקלחת. זה על גבול הקדושה.המתחילה את היום עם זמן נקי וארוך לעצמי עם מוזיקה במקלחת, ואז אני נכנסת לאט לאט להכנה של ארוחת בוקר שונה לכל אחד.

מדליקה 5 נרות קטנים עם הקפה של הבוקר. נרות קטנים עם בקשה, משאלה וברכה. ודפיוזר עם ריח יסמיני או פריחת תפוז שאני ארגיש בחוץ, בחום.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

חושבת שזה המטבח. יש שם הכל. זה תרכיז תרתי משמע. תרכיז של נקודות הציון של היום. תרכיז של מה צריך לעשות היום. כל הרשימות,המכתבים. לא זוכרת כלום אלא אם זה רשום. לא זוכרת איזה יום היום. לא אכפת לי איזה יום היום. יש שם כמה ספרי אמנות ותרכיז החימר.

הכל שם. יש מקום לשבת. שם גם אני עובדת עם החימר, זה שיש ואפשר לנקות מיד.

כולם מגיעים לשם כל הזמן. זה מין תחנה, תחנת רכבת שכזאת. גם את רוב השיחות אני מנהלת שם. גם יש לי שם את המוזיקה שאני אוהבת. זה המרכז, מרכז העולם. הכל שם. העולם צועד על קיבתו, נחמה.

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

זקוקה לדעת שהילדים שלי כולם בסדר ומאושרים. האושר שלי הוא קצת יותר מורכב, זה אולי העיסוק הזה בהגשמה של השליחות, זה עוד לא ברור לי כל-כך.

אני זקוקה ליצירה שלי. אני זקוקה לעשות משהו שהוא לא בדיוק התכלית, ואז זה עושה לי טוב. גם אם אין לזה הגדרה מסוימת זה טוב. לגעת בחומר, ואז אני שמחה.

כשהילדים בסדר, כשההורמונים רגועים, להבין מה הדרך.

מה את מאחלת לעצמך?

שאני אבין משהו במשימה הזאת, במסירת החבילות הזאת. רוצה להבין את המשימה, המשמעות, השליחות.

מאחלת לעצמי לדעת את המשימה הזאת גם בתוך היום יום, כשאני עושה ומרגישה בסדר. זה תמיד יושב לי איכשהו בראש.

מאחלת לדעת מה הדבר.  

מאחלת לעצמי לדעת לשמר את הדברים הטובים שלמדתי בתקופה הביזארית הזאת, לדעת לשמר אותם אח"כ. שימשיך בטוב.

זה הפך להיות נורא פשוט, נורא נקי, נורא זך. בריאות, משפחה קרובה.

שנצליח לבקר את המשפחה הרחוקה בקרוב. את עצמי ואת ההגשמה של הדבר הזה.

זה נורא ככה, נורא לא בגדול. מוזר. איפה כל או אה, מרגיש שחזרנו ל-essence, כל התמצית מחדש.

אנחנו והדינוזאור. פיסלתי דינוזאור עם המון ביצים על הגב. כל המשימות. 

הדינוזאור זה אני עם רגליים מאד על הקרקע אבל הראש הוא יוניקורן. רגליים ענקיות. עברו עליו ימים. 

זאת אני - דינוזאור יוניקורן.

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

להמשיך את טקסי היומיום - כנראה משהו עובד. 

נרות, בקשות, שירה ומוסיקה וריח - הכי חשוב הניחוחות, לתבל בריקוד קל או צעידה ביער.

לייצר טוב שכזה נקי וטהור.ולשלוח לעולם, לא רק בקופסאות קרטון. 

bottom of page