top of page

אלונה, 27

Untitled-1.png

ברלין, גרמניה | נובמבר 2020

קודם כל אישה, אמנית אולי, בסימן שאלה. 

כרגע הייתי מגדירה את עצמי כאדם שמנסה למצוא את מקומו בחיים.

 


 

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

חיי היום יום שלי השתנו באופן מאד מאד משמעותי.

עבדתי בחברה שנתנה שירות לקוחות ללקוחות פייסבוק. באמצע מרץ, עם הסגר הראשון שלחו את כולם הביתה. ישבתי במשרד עם אנשים מקסימים שנורא נורא אהבתי, לעשות עבודה שמאד מאד לא אהבתי.

ואז הלכתי הביתה לעשות עבודה שמאד מאד לא אהבתי מהבית, לבד. זה היה מאוד מאוד רע.  

כל חיי היום יום שלי שהיו במשרד נפסקו. הייתי חודשיים לבד עם עבודה שאני לא אוהבת בבית. עבודה בשירות לקוחות קשה ולא סימפטית שהפכה להיות יותר קשה ולא סימפטית.זה הרגיש שזה נכנס למרחב האישי שלי. גם הלקוחות הגיעו למקומות קשים. יום אחד צלצל לקוח שחסמו לו את חשבון הפייסבוק ואיים בהתאבדות. הבנתי שזה לא בשבילי,.שזה יותר מדי. הפסקתי לעבוד. יצאתי לחופשה של burnout. פה בגרמניה אתה יכול לקחת חופשה בתשלום אם אתה מרגיש שאתה נשחק בעבודה. 

כשעבדתי במשרד, רק בקומה שלי היינו 50 אנשים, פתאום לראות רק 4-5 אנשים זה קשה. שתי חברות טובות שלי עזבו. אחת חזרה לישראל, אחת ללונדון. נשארו רק 4 חברים טובים. בגלל הקורונה יש רק מעגל אנשים ראשון. אין מעגל שני ושלישי של אנשים שפוגשים בעבודה, אנשים שפוגשים במסיבות. זה משונה. בעיקר כשאתה גר בעיר יש לך מפגשים עם אנשים שונים ברמות שונות של קרבה ואז פתאום זה נעלם. 

מבחינה מנטלית מאוד קשה לי ולכל האנשים שמסביבי. בעבר היו עליות וירידות רגילות, כמו בחיים. אם היה יום קשה הייתי פונה לחברים שלא היו במקום הזה והיה להם קל לעזור. עכשיו כולם במקום קשה. כולם צריכים להעלות אחד את השני. זה מאוד ערער לאנשים בגיל שלי. הרבה שאלות עולות - מי אני, מה אני, מה אני אמור לעשות, מאיפה יבוא כסף? אנחנו לא באמת יכולים לתכנן את החיים שלנו מעבר לחודש אחד קדימה.


מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להמשיך לדחוף את עצמי? את האנשים סביבי? זה מאד הוקצן בתקופת הקורונה.

רגע נעים

היו הרבה. ממש בהתחלה אני וחברה הכי טובה שלי חגגנו יומולדת . אני ב-6 לאפריל והיא ב-7 לאפריל, ליל הסדר היה ב-8 לאפריל. התכנית היתה לנסוע לישראל וזה מין הסתם לא קרה.

עשינו חגיגות יומולדת בקבוצה קטנה, ארבעה חברים, בדירה שלי. 24 שעות עסקנו בלאכול עוגות, בלשתות יין, בלשמוע מוזיקה. היה נחמד. זה היה מאוד בהתחלה כשהיינו תמימים ואופטימיים.

היה עוד רגע מעניין. בכל שנה אנחנו נוסעים לקריית שאול, לקבר של דוד שלי, אח של אבא שלי.

השנה זה היה פעם ראשונה מאז 73 שזה לא קרה. זה היה מאוד מאוד מוזר. עשינו מפגש זום של המשפחה באותו יום. זה משהו שבדר״כ לא קורה. עשינו זום כדי שנראה את כולם. זה היה כל כך משמעותי לכל המשפחה. זה היה רגע שעורר מחשבה על הטקס שאנחנו עושים כל השנים. מה המשמעות של היום הזה. האם זה הלהיות ביחד? לדבר על זה? היתה פתאום דרך אחרת לעבד את הדבר זה. תמיד היתה הטקסיות מבלי לדבר על האדם ועל מה שקרה, פתאום דברנו על החוויה והטקסיות ועל מה שעשינו מזה. זה משמעותי בעיני.

אבא שלי שהיה בין ברלין לישראל נתקע פה כשהתחילה הקורונה לחודשים ברצף. יש איזשהי התרככות. לא יודעת אם זה הקורונה או המרחק מישראל. התקופה הזאת מוציאה דברים אחרים מאנשים. גם אם את אומרת, הוא כבר בן 70 ולא ישתנה. פתאום דברים משתנים.

לא מדברים על אנשים שחיים לבד. בעיקר בבידוד הראשון.

ימים על ימים להיות לבד.

רגע קשה

זה לא רגע אחד. מה שהכי קשה זה שאני מרגישה שכל שבוע, שבועיים אני נכנסת לאותו בור של לא לדעת מי אני, מה אני עושה, מה יקרה. חוסר אונים מאוד גדול שחוזר על עצמו. לעיתים יותר גרוע, לעיתים יותר טוב. מה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להמשיך לדחוף את עצמי? את האנשים סביבי? זה מאד הוקצן בתקופת הקורונה.

העבודה מהבית היתה מאוד מאוד קשה. אני אדם שצריך מסגרת ואנשים סביבי ופתאום להתמודד עם הלחץ והתסכול של לקוחות מבלי הקולגות שלי להתייעץ ולצחוק איתם היה מאוד מאוד קשה.

החברה שאני עובדת בה היא חברה קפיטליסטית שלא אכפת לה מהעובדים שלה. אני בסיטואציה קשה ולאף אחד מהמעבידים לא אכפת המצוקה שלי. הצוות שלנו התפרק, איכות ונפח העבודה ירד, אבל מבחינת החברה זה עומד במבחן הכלכלי. אם מסתכלים על מקום העבודה בהיבט החברתי זה ממש התפרק. זה היה צוות מאוד מגובש וחברתי. זה עצוב לראות.

התחלתי ללמוד.

ידעתי שאני רוצה לעשות תואר שני ותכננתי לנסות ללמוד באוק 2021 בארה״ב או בלונדון. כשראיתי איך הקורונה משפיעה על אוניברסיטאות, שהלימודים כולם online, ושאני סובלת מהעבודה, החלטתי להסתכל על תכניות נוספות. מצאתי פה, בברלין לימודים online. ברחתי לאקדמיה.הרבה אנשים שאיבדו עבודה עשו את זה. משמעותית יש יותר הרשמה ללימודים. אוניברסיטה פה זה חינם. שמחה שמצאתי את זה.

הלימודים התחילו לפני שבועיים. זה מאוד מעניין ויש קבוצה מאד מגוונת של אנשים. מקווה שימשיך כך.

לומדת לימודים אינטרדיסציפלינריים, של המזרח התיכון. לומדת תרבות, היסטוריה, שפה, דתות. אני מאד מאד מתרגשת מהלימודים, מרגישה שזה יפתח לי המון דברים.

כולם מדברים על קושי, אבל לא מדברים על ההבדל בין אנשים שחיים במשפחה, לזוג,עם שותפים, ללבד.

זה הבדל משמעותי. לחברים שלי שגרים עם שותפים יותר קל. לי יש ימים שאני לא אפגוש אף אחד. למזלי יש לי את החיות, הכלבה והחתול שלי, שהתגלו כמצילות חיים. לא מדברים על אנשים שחיים לבד. בעיקר בבידוד הראשון. ימים על ימים להיות לבד. רוצה לעבור לגור עם שותפה, לא אעזוב אלא אם כן אמצא משהו שהוא חלום. לא עוזבים חוזה טוב בברלין.  
 

איפה מורגש בגוף?

מאד דומה לחווית חרדה. בחזה, הבטן נורא רגישה והתחלתי גם לשים לב שיש כמו קוצים בטוסיק. יכולה לקום מהספה למטבח 8 פעמים על שום דבר כי יש מין חוסר שקט בגוף.

להיות עם אנשים הכי עוזר. שזאת הבעיה, כי מין הסתם קשה להיות כרגע עם אנשים.

משהו שעוזר לך להירגע?

זה מאוד משתנה כל הזמן. כל חלק מהקורונה היה אחר. 

בהתחלה, אביב וקיץ, הייתי יושבת על המרפסת כי יש בה שמש. אחכ טלויזיה, אחר כך טיולים, לעשן עוזר קצת. משתנה מרגע לרגע.

להיות עם אנשים הכי עוזר. שזאת הבעיה, כי מין הסתם קשה להיות כרגע עם אנשים.

וכמה שיותר שמש שהצלחתי לקבל לפני שהתחיל החורף.

עכשיו כבר ב 4:30 חושך. ב 6:30 את מרגישה שמה עוד את אמורה לעשות עם עצמך היום.

כרגע מנסה לעשות את הבית כמה שיותר מעניין ונחמד. קניתי צמחים ונרות ומבשלת להרגיש נעים. אני גרה לבד עם הכלבה, והחתול, והצמחים. אצל כל החברים שלי צמחים נהייה משהו שעוזר. לטפל בעוד דבר ולשמור עוד משהו בחיים. 

 

מה את צריכה לשמוע?

זה זמני.

כמה שזה נמשך יותר מכל מה שחשבתי, זה יחלוף. הסיטואציה, כמה שהיא מוזרה, לא תמשיך לתמיד.

כולם עוברים חוויה דומה, זה לא רק אני לבד בטירוף הזה.

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

למדתי לעשות דברים יותר לאט ובאמת להנות מהם. דברים קטנים. לקחת קפה מבית הקפה ולהסתובב שעה וחצי עם הכלבה. משהו שלא הרגשתי שיכולה לעשות לפני הקורונה כי יש הרבה דברים לעשות כביכול. עושה דברים יותר לאט. מפרקת דברים לגורמים.

אני לא אעשה כלים ואעשה כביסה באותו יום כי זה יותר מדי דברים באותו יום. יום אחד אני אעשה כביסה, יום אחד כלים, יום אחד אשאב אבק. כך יהיה לי מה לעשות כל יום.

אם אני מצליחה לעשות סיבוב בחוץ של לפחות 20 דקות וסופגת דברים חיוביים מבחוץ,

זה מה שיעשה את היום שלי טוב או לא טוב.

זה נהייה מאד מאד חשוב.

מה לא יחזור להיות כשהיה?

הקטע של מסכות ישאר. היה יותר הגיוני אם אנשים בברלין ממילא יסתובבו עם מסכות בחורף. בעיקר בתחבורה הציבורית. מסכות ישארו.

חוץ מזה נחזור לחיים רגילים. אבל נורא קשה לדעת. כל כך הרבה דברים שלא ציפינו קרו.

 

טקס

הסיבוב הראשון עם הכלבה בבוקר. הבנתי שזה הדבר שהכי משפיע על איך היום שלי יהיה. אם אני מצליחה לעשות סיבוב בחוץ של לפחות 20 דקות וסופגת דברים חיוביים מבחוץ, זה מה שיעשה את היום שלי טוב או לא טוב. זה נהייה מאד מאד חשוב.

יש קפה ליד הבית שלי שעובדים בו רק גברים נורא יפים וגם יש שם קפה טוב. זה נהיה חלק מהשגרה שלי, הם נורא חמודים. גם הקפה טוב.

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

הספה, מול הטלוויזיה הצמחים, הפטיפון  והתקליטים. מלא תקליטים.

אוהבת להסתכל על הפינה הזאת, עושה לי תחושה של כיףכייף. אני גרה בדירה כבר שנתיים. בשנה האחרונה היא התגבשה לבית נעים.
 

מה את חייבת בשביל להיות שמחה?

עוד אנשים, פשוט אנשים. יותר זמן עם אנשים. אנשים חדשים, חברה.

הייתי הרבה יותר שמחה ללמוד פנים מול פנים. העובדה שיש אנשים חדשים לדבר איתם משמחת.

מרגיש טוב.

מה את מאחלת לעצמך?

שהחודשים הקרובים יהיו קלים יותר ויעברו יותר בהנאה ופחות בלחץ וחרדות. שאוכל לנסוע לארץ בקרוב. כבר שנה לא הייתי בארץ,  האחיינים שלי גדלים ואני מרגישה שאני מפספסת הכל. זה חסר. חסר גם לראות את האחים. בעיקר בתקופה כזאת. אנחנו בקשר. עכשיו יוצא לנו לדבר יותר. 

שהחיים בעיר יחזרו להיות מה שהיו. רוצה לחזור לחוות את ברלין כמו שהיתה. מסיבות, לשבת בקפה. חיי חברה שאהבתי ונעלמו.

אנשים רגישים מאודמאד, חווים את העולם אחרת. אני צריכה לקבל את היופי שבזה. רגישות מאפשרת לחוות את העולם, והחיים, ואנשים בצורה הרבה יותר עמוקה ומעניינת.

החלום שלי זה לכתוב סיפורים, ספורים על העולם ודברים שקרו - הסטוריה ואומנות. כך להרחיב לאנשים את האינטרקציה שלהם עם מה שקורה. זה ייבנה לאט לאט. זה דורש לימוד איך לחקור יותר לעומק. למצוא סיפורים היסטוריים ואקדמאים ולדעת איך לחבר אותם. אני מצלמת ועושה קולג׳ים. לצייר זה לא הדרך הנכונה בשבילי, זה פשוט יהיה להתנגש באבא שלי כל יום.

 

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

פשוט להמשיך. אני לא יודעת מה עומד לקרות, פשוט להמשיך הלאה.

bottom of page