בקרוב
איילת, 57
רמת השרון, ישראל | ספטמבר 2020
אני אדם מאוד היפראקטיבי, בן אדם של דואינג. זה מתחדד יותר ויותר עם השנים.
מאוד אוהבת עשייה. אני מאוד אמיתית, קשה לי בולשיט בעבודה ובולשיט בכלל. אני מאוד מהימנה. אני אדם שמח.
זה הדברים הטובים.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
אני מאוד עסוקה. מבחינת עבודה, בהתחלה נשארתי בבית חודש, אז הייתה אופציה לחזור למשרד. הבנתי שאני רוצה לחזור, יותר קל לי עם מסגרת. עילם הגיע לגור בבית עם החברה שלו,היא חמודה. זה קשה לגור עם משהו שהוא לא גרעיני. אני לומדת מטעויות העבר, לא חוזרת על הטעויות שעשיתי עם הילדים של דויד. גיליתי בגרות ותעצומות נפש, התנהגתי איתה מקסים. הבנתי שיותר קל לי אם לא אהיה כל היום בבית ואלך למשרד.
הרבה אנשים נשברו מהקורונה. אני לא. אני פחות חרדתית. רואה אנשים, יוצאת לעבודה, לא לפאבים.
ממשיכה ללכת לחדר כושר, היינו בפסטיבל בירושלים.
גם העבודה וגם חדר הכושר מראים שאני אוהבת מסגרת. אני לא בדיכאון ולא בלחץ. הקורונה לא תפסה אותי, העולם לא מתפרק.
הרגשתי שמשהו סוגר אותי. אני בנאדם doer, עושה.
נורא קשה כשסוגרים אותך. לשבת בבית, לעבוד מהבית, סגר עלי.
רגע נעים
יהלי חזר לפני שבוע וחצי מאוסטרליה. מאד מאד התגעגעתי. ראיתי שהוא בסדר למרות שהחברה שלו עזבה אותו.
אני עושה עכשיו משהו מעניין וזה נותן לי סיפוק. העבודה מאוד חשובה לי ומספקת אותי, לעיתים יותר מאשר לשבת על כוס קפה עם חברה.הזוי איך זה קרה לי.
עוזרת לסתיו שפיר, הכירו לי אותה. היא מנסה להקים קרן השקעות, לשנות את השיח בטלוויזיה ליותר דמוקרטי וליבראלי. הפעם אני עושה את זה גם למטרות טובות. משהו למען משהו יותר גדול. עושה לי טוב בתקופה האחרונה לשבת איתה, בחורה בת 35 שלא מפחדת משום דבר,שמרגישה שיכולה לנהל את העולם, שרוצה יום אחד להיות ראש הממשלה. היא מאוד מוכשרת, מאוד חכמה. התחילה בגיל עשרים וקצת לנהל את העולם.
היא יושבת על תקציב של 100 מיליון שקל לשנות שיח, היא אומרת להם שלא בטוח שזה יצליח ושהיא מוכנה
להיות שם רק בהקמה ובהרצה ובסוף הם אומרים לה שהם רוצים שהיא תנהל.
מאיפה יש לך את התעצומות האלה? היא מבינה שהיא לא יודעת.
כנראה שלא מספיק להאמין בעצמך.
איזה כייף שאמא שלך אומרת לך איזה מדהימה את. אני חושבת שאם מישהו מאמין בך זה נותן לך המון המון כוח.
אני מאמינה בעצמי אבל אני לא מרגישה שהכל מגיע לי, היא מרגישה שהכל מגיע לה.
מרגישה חרדה בגוף לא מהקורונה, זה מהילדים.
רגע קשה
זה נורא שטחי אבל זה קשור להתמכרות היחידה שיש בחיי, שלא יכולתי לרוץ.
הרגשתי שמשהו סוגר אותי. אני בנאדם doer, עושה.
נורא קשה כשסוגרים אותך. לשבת בבית, לעבוד מהבית, סגר עלי.
גם בחופשת לידה לא יכולתי לשבת בבית. הייתי אמורה להיות בבית 12 שבועות אחרי שמונה שבועות אמרו שיש גם בחופשת לידה לא יכולתי לשבת בבית. הייתי אמורה להיות בבית 12 שבועות אחרי שמונה שבועות אמרו שיש איזה פרויקט, אמרתי"קחו אותי"
איפה מורגש בגוף?
לא הרגשתי חוסר וודאות.
יום אחד ישבתי והסתכלתי בטלוויזיה פתאום הרגשתי סחרחורת נוראית,הרגשתי כאילו אני מתעלפת ומאבדת את ההכרה. התחלתי לשאול את עצמי מה קורה,הייתי חייבת לשכב, הכל הסתובב בצורה נורא נורא מהירה והרגשתי נורא.
לקח כמה זמן עד שזה חלף. הרגשתי שלא בטוח מה זה, אבל שלא בטוח שזה פיסי.
זה היה התקף חרדה פיזיולוגי.
זה היה לתקופה קצרה אבל נורא נורא מפחיד. זה היה משהו מאוד מאוד גדול.
לא הרגשתי חרדה לפני שזה קרה, ניסיתי להגיד שהכל בסדר.
מרגישה חרדה בגוף לא מהקורונה, זה מהילדים.
מאד חרדה להם. אני מרגישה שאני חרדה לילדים שלי בצורה קצת מוגזמת. חרדה לעילם שעובד בוולט וכל היום רוכב על אופניים חשמליים. כל פעם שהוא יוצא אני חרדה לו, זה ממש מסוכן. כל כך הרבה תאונות יש עם זה.
מרגישה את זה בחזה, אין לי אוויר.
משהו שעוזר לך להירגע?
ספורט עוזר לי מאוד. שנייה לפני שהתחיל הסגר רצתי המון. רצתי כל כך הרבה שדפקתי את הברכיים. צלצלתי וקיבלתי רפואה מרחוק. טלרפואה קפץ שנים קדימה בתקופת הקורונה. היו לי קרעים במיניסקוס, אני עדיין לא ממש רצה.
אני עושה פילאטיס, יוגה, חדר כושר, רוכבת על אופניים. אני מכורה לספורט. אני עושה כל הזמן. זה הפרוזאק שלי.
מנסה להגיד לעצמי שהחרדה לא תעזור. זה התחיל עם הצבא של יהלי. אני אומרת לעצמי: "את לא צריכה לדעת מה בדיוק הוא עושה בכל רגע".
אולי זה קשור למוות של נתי. זה התחיל כשיהלי הלך לצבא, כי הוא היה לוחם. המשיך הלאה להכל.
דווקא כשהוא היה בחו"ל אמרתי לעצמי ,תשחררי. בעיקר כשהוא היה שוחה עם כרישים כל היום.
אמרתי לו "באמת אתה סומך על הכריש שהוא לא רעב?"
אמרתי לעצמי, "באוסטרליה אף אחד לא קם בבוקר ורוצה להרוג אותו, זה לא כמו בצבא, אז תרפי."
ואז נעשיתי חרדה לעילם כי הוא פה על האופניים החשמליות כל הזמן.
אומרת לעצמי תתעלמי מזה. יוצאת לרוץ.
אני לא צריכה לדעת מתי בדיוק הוא הולך לעבוד. מתרכזת בדברים שלי.
עם השנים נכנסתי יותר לעצמי. אני נורא עסוקה בהישרדות המון המון שנים. מלא שנים, התרגלתי לזה.
התרגלתי להקרבה בגלל הילדים שלי. בגלל נבות וכל הקושי והטירוף שהם חווים ממנו ומהבת המוטרפת שלו.
אני מרגישה שאני מקריבה המון כדי שמהצד שלי יהיה קל ואוכל לתת להם תמיכה, אמצעים ואהבה.
מה את צריכה לשמוע?
מתרגלת חשיבה חיובית.
אחד התרגילים, תרגיל הודייה, להגיד שלושה דברים טובים שקרו במשך היום.
היו בהתחלה תקופות שהיה לי ממש קשה למצוא. ככל שהתאמנתי יותר היו לי המון דברים.
אפילו חיוך של משהו במשך היום הוא משהו טוב.
באדולינה, ספר מהמם שהוא המוטו שלי.
בכל סיטואציה אתה יכול להיות או המלך או העבד וזה תלוי בך. זה הפך להיות התנך שלנו. זה תלוי בנו איך נצא מכל סיטואציה.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
חושבת שהבנתי שני דברים עלי בתקופה הזאת.
אחד,שיש לי גמישות מחשבתית, אני מין סוג של יזם. מנסה להבין איפה ההזדמנות פה.
יהלי חזר , הוא שבוע וחצי פה וכבר התחיל לעבוד בבניית הצללות וזולות בים. אנשים צורכים את זה עכשיו.הוא מקים זולות ומקבל מלא כסף.
שואלת מה עכשיו נכון - יזמות בעולם קורונה.
ושני, שהעולם השתנה לטובה. לא צריכה לצאת ללקוח, למעט פגישה ראשונה. פגישות המשך יכולות להיות בזום. אין סיבה שאסע שעה וחצי בפקקים, ואחפש חניה, ואגיע מיוזעת לפגישה כשאפשר לעשות בזום.
אני לא חרדתית. אנשים מסתובבים בהיסטריה על החיים, אני יותר פטליסטית. מתנהלת באחריות מחושבת.
יש לי חברים שנורא נורא שונאים סיכונים. מסתובבים עם מסכה, ונמנעים.
אני לוקחת סיכונים. אין לך מושג איפה הקורונה תתפוס אותך. מקווה לטוב.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
אני חוששת שהקירבה הפיזית לאנשים - לגעת לחבק - לא תחזור לאותה נקודת פתיחה.
משהו שם ישתנה.
יותר מדי זמן אנחנו נמנעים מזה .
סרטים שצולמו לפני 2020 - המוני אנשים מצטופפים בקונצרטים נראים שמשהו בהם לא נכון.
מקווה שאני ממש טועה.
בתקופה הזאת כל הזמן הזמנתי אוכל וצמחים.
אוכל וצמחים ופרחים, פרחים, פרחים.
משהו יפה צומח מול העיניים. זה היה עולמי.
טקס
קפה בגג.
לנקות את הבית.
כשצריכה סדר בראש, במחשבות, מנקה את הבית.
יש משהו בזה שעושה לי סדר בראש. חושבת יותר בהיר.
משתמשת בשיטת כתיבה על הנייר TDL זה מפסיק להטריד ואז יש יותר מקום בראש.
נעשיתי נדלניסטית עם השנים. מי שמתעסק בזה זה אני, המון בירוקרטיה. לשבת ולכתוב רשימות עושה לי חשיבה יותר נקייה.
יום שישי. הכי אוהבת לבשל ביום שישי. זה היום היחיד שיש לי זמן. אני מבשלת כל היום ומזמינה את כולם.
הילדים, החברות שלהם, ערן, הילדים שלו, ההורים שלי, דלית. דרך האוכל אני מקרבת ומחברת אותם.
הטקס הכי גדול זה הסודוקו. מכורה לסודוקו. יושבת בפינה שלי על הגג, עושה סודוקו ושומעת פודקאסט. אני עושה לי רשימה במשך השבוע של דברים שאני יודעת שאשמע. זה נורא כיף שאני שומעת ולא קוראת ויכולה תוך כדי לעשות עוד משהו. עושה סודוקו ברמה מאוד מאוד גבוהה. זה בלי טיוטה, עושה הכל בראש. צריך לחשב המון המון מהלכים. זה טוב נגד אלצהיימר. עוברת ומחפשת את הכי קשה, זה מיומנות מאוד גבוהה.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
הגג. הגג מהמם. יש לי על הגג שני כסאות תכלת ושולחן מרוקאי, שם אני יושבת ועושה סודוקו.
בתקופה הזאת כל הזמן הזמנתי אוכל וצמחים. רק על זה הוצאתי כסף. אוכל וצמחים ופרחים, פרחים, פרחים. משהו יפה צומח מול העיניים. זה היה עולמי, העולם שניבט לי מהגג. כל הזמן הזמנתי צמחים.
מעולם הגג שלי לא נראה טוב יותר.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
צריכה את עילם ויהלי לידי.
צריכה להרגיש שעושה דברים חשובים, שלא סתם יושבת בבית קפה. שעושה דברים שמועילים, שמשפיעים.
אני עוזרת לעמותות. עשיתי קמפיין על סטיגמות של מחלות נפש. למה כשאתה חולה סרטן כולם באמפתיה וכשאתה עם מחלת נפש כולם בורחים ממך. קשה לאנשים חולי נפש לשמור על קשרים. לאנשים אין כוח להכיל את זה. גיליתי שוולט עבודה מושלמת למחלות נפש. מאפשר מגע קצר מאוד שאנשים לא מספיקים להבין שמשהו לא בסדר. ככל שהמגע יותר מצומצם יש סיכוי לשרוד את העבודה יותר זמן. עבודה פשוטה שנותנת המון ערך. מגע עם אנשים מרפא.
חשוב לי להיות בנאדם משמעותי.
וחברים- חברים זה נורא מנחם. יש כמה חברים שאני רואה פחות בתקופה הזאת אבל לא בטוח שזה בגלל הקורונה.
יש לנו חבורה. קבוצה של 14 אנשים שביחד אנחנו מבלים, מטיילים, עושים ארוחות, הולכים להופעות. זה נחמד חברה. תמיד היה לי חברה. תמיד חיברתי אנשים.
אני אוהבת שהחברים שלי חברים של החברים שלי. זה כיף שכולם ביחד.
מה את מאחלת לעצמך?
החבורה שלנו נפגשת בכל שנה בסילבסטר לארוחת ערב, תמיד אצל דפנה. כל אחד אומר מה הוא מאחל לעצמו לשנה הבאה. מאחלים מה רוצים ומקשיבים להקלטה משנה שעברה. כולם בלחץ שיגיע דצמבר, זה הולך איתך כל השנה, הדברים שאיחלת לעצמך.
אני השנה , בדצמבר 2019, אמרתי שאני רוצה לעזוב את קשת, ולפתח את הדבר הבא שאיתו אצא לפנסיה, לקחת חודש חופש ולהצטרף ליהלי לטיול השחרור שלו.
קניתי כרטיס טיסה, הכנתי את השטח, הקורונה שרפה הכל.
לא עשיתי טיול, לא עזבתי את העבודה. פחד אימים לזוז בתקופה זאת. כל החלומות ל- 2020 נגוזו. במקום להיכנס לדיכאון אמרתי hold. עשיתי השהייה לפרויקט של 2020
גמישות מחשבתית בזמן קורונה.
כנראה לא אסע לטיול שחרור עם יהלי אבל אסע לטיול עם ערן. מעניין שלא הזכרתי את ערן. הוא אמר שב 2020 הוא רוצה לעבור לגור איתי, זה לא מה שאני אמרתי. זה משהו שאנחנו מדברים עליו.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לעשות הרבה ספורט בשביל הפרוזאק, לבלות הרבה עם חברים טובים כי זה מנחם ולטייל בכל הזדמנות כי המרחבים מרחיבים את הלב.