בקרוב
עופרית,43
אוהיי קליפורניה | ספטמבר 2020
אישה חזקה, אוהבת, נדיבה, אמוציונלית, מתעצבנת ובגדול מישהי שרוצה כל הזמן להתפתח ולהיות במקום טוב יותר. זה הכי חשוב לי, לא לעמוד במקום.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
מאוד קיצוני בסך הכל. בעיקר כי עברנו מדינות ושינינו את החיים באופן קיצוני פיסית- עברנו מניו יורק לאוהיי קליפורניה. מקום שקט במיוחד לעומת ניו יורק הרועשת אבל גם המרתקת. אני כבר מתגעגעת, ניו יורק זה כמו סם.
רגשית, החיבור למשפחה התחזק. כל הזמן היה חזק. אני תמיד מבלה המון זמן עם הילדים.
הקורונה דחפה אותנו למקום עם יותר טבע ורוגע. בפרספקטיבה, יכול להיות שאם לא היינו גרים בברוקלין עם המון קורונה, ופחד, ורעש כל הזמן, אולי לא היינו עושים את זה.
אני מנסה לחשוב אם בגלל הקורונה השתנה לי משהו בהסתכלות על החיים. הרצון להתפתח תמיד היה אבל הוא גדל. זה לא תובנה חדשה. והתובנה שהייתה לי של לחיות את הרגע כל הזמן הייתה שם. היה לי רצון לחיים יותר רגועים, והיה לי ולליאור האומץ לעשות את זה עכשיו. מרגיש surreal. עדיין מוזר שזה קרה.
הסיבה הכי גדולה שעשינו את זה עכשיו היא שזה זמן טוב יחסית עם מה שקורה לנו מקצועית., והקורונה דחפה אותנו למקום עם יותר טבע ורוגע.
בפרספקטיבה, יכול להיות שאם לא היינו גרים בברוקלין עם המון קורונה, ופחד, ורעש כל הזמן, אולי לא היינו עושים את זה. אולי אם היינו בשכונה אחרת ולא ברחוב מלא construction זה לא היה קורה.
כנראה שזה מה שהיה צריך לקרות. אני מאד מאמינה בfate ושמה שצריך לקרות קורה.
אחת הסיבות שגרמו לזה, מבלי שממש היינו מודעים לה זה היה פשוט העובדה שהיה מאד רועש בבית.
במחשבה אחורה, הרבה זמן רצינו לנסות לעבור למקום אחר, תמיד היה לנו קר וחלמנו על מקום חם.
הקורונה עצמה לא שינתה את ההסתכלות על החיים. ההסתכלות השתנתה לאט במשך שנים. אני יודעת מה חשוב בחיים. זה לא שתמיד אני פועלת ככה אבל יודעת מה חשוב.
הסיפור של אבא שלי זה הסיפור הכי קשה בקורונה. האם אני יכולה לנסוע לארץ? האם יכולה להיות איתו?
פחדים מקורונה היו בהתחלה אך נרגעו כי נמאס לי קצת לפחד אז התחלתי לקחת יותר ריזיקות, למרות שהפחד עדיין קיים.
הלהיות רחוקה מאבא שלי ולהתווכח מרחוק עם אחותי היה ועדיין קשה. ההחלטה האם אני נוסעת או לא הטריפה אותי. אם כן אסע מה זה אומר מבחינת השהות שלי שם ואז החזרה שלי לכאן. אם לא אסע מה זה אומר עלי בתור בת. הרי חברים אחרים שלי ביקרו את הוריהם בזמן הקורונה, ואפילו עברו לגור בישראל.
שקלנו לעבור לגור בישראל לתקופה אבל הקשר שלי עם ישראל מאד מורכב ואני מרגישה שלהיות שם יעיק עלי ועל המשפחה שלנו מאד ואני לא רוצה בזה. יש לי כל הזמן רגשי אשם בגלל שאני רחוקה מאבא שלי ולא יכולה לטפל בו ביום יום ומרבית הטיפול נופל על אחותי. גם מאוד עצוב לי שאני לא מבלה איתו בחגים ושהילדים לא מכירים אותו טוב. הייתי רוצה להיות לידו בשנים האלה ולחיות אותם איתו. אני מאוד קרובה אליו אבל בחרתי אמריקה בגיל 20 ואני היום בת 43 ,זה כבר לא ישתנה, וזה בא עם צדדים טובים ורעים. כמובן שיש את הפחד שהוא יכול לחלות, ואפילו למות, ולא אהיה שם בגלל הקורונה. זה לא קל.
החינוך של הילדים תמיד היה דילמה, לכן החלטנו לשנות הכל לגמרי. ראיתי את הילדים לומדים בזום בתחילת הקורונה ועוד שילמנו על זה, כי זה היה בי״ס פרטי ולא האמנתי שהם צריכים לעמוד בכזה שיעמום שעות על גבי שעות. אנחנו ידועים ככאלה שלא מבסוטים מחינוך כפי שהוא מתקיים אפילו בבתי ספר פרוגרסיביים או אלטרנטיביים כמו שחווינו. אנחנו מחפשים שנים בעיקר כי גם אני וגם ליאור לא נהננו ללמוד בבית ספר בשיטה הרגילה. לכן החלטנו לנסות חינוך חופשי.
זאת שיטה שמתמקדת ב self directed education. הילדים לומדים מה שהם רוצים.
עברנו לאוהאי ספציפית בגלל בית הספר שמצאתי בחיפוש בתי ספר של חינוך חופשי.
רגע נעים
לפני כמה ימים הסתובבתי עם יהלי ב - down town ojai .נהנתי מתחושת הביטחון. פתאום הייתה סירנה של משטרה ואמרנו וואו כמו בבית.
בניו יורק שמעתי מהבית יריות בשבועות האחרונים.
זה מרגיש מאד בטוח פה. מאד קשה להתרגל לביטחון. את לא באמת מאמינה שיהלי יכול ללכת לבד ולא יקרה לו כלום.
רגעים עם חברים זה כיף מאד. זה לא היה corona safe אבל מאוד כיף.
המון דברים שעשינו בשבועות האחרונים הרגישו נעימים. להיפרד מחברים היה עצוב אבל הבילוי איתם בשבועות האחרונים היה מאוד כיף. החברים שלי בניו יורק הם המשפחה שלי. אני גרה 23 שנה בניו יורק ובניתי משפחה, לעזוב אותה היה לא קל.
יש רגעים כייפים פה. להיות עם הילדים ולעזור להם לגלות משהו חדש במקום חדש.
יש פה pink moment תופעה מיוחדת להרים של אוהי. ברגע שיורדת השמש ההרים הופכים ורודים, לצפות בזה זה יפה.
בתחילת הקורונה עשינו המון התעמלות וריקודים כולם ביחד, היה נורא כיף. זה היה בהתחלה ואז התייאשנו.
יחסית היה לנו כיף בקורונה ולא סבלנו. אני מרגישה לגמרי ברת מזל ו privileged וקשה לי ההתמודדות עם זה שאני יודעת שהמון אנשים אחרים לא ברי מזל כמוני והתקופה הזו היא מאד קשה להם, זה מעציב אותי מאד .
היה כיף וחשוב להיות חלק מההפגנות, להיות חלק מהאנרגיה של ניו יורק. אני שמחה שלא עזבנו לפני. עזבנו בזמן כשמתחיל להתקרר. אנחנו ברי מזל.
רגע קשה
הסיפור של אבא שלי זה הסיפור הכי קשה וגם עכשיו המעבר הזה והסתגלות למקום חדש הוא לא קל.
עם אבא שלי יש רגעים מאד קשים כשהוא כותב לי באמצע הלילה שהוא רוצה למות.
המעבר לאוהיי וההסתגלות של משפחה למקום חדש זה קשה ליאור שהיה עובד הרבה עכשיו יותר פנוי כאן ולכן אנחנו מנסים למצוא את הדינמיקה החדשה בבית כשכולם כל הזמן יחד ועם אבא שנמצא בבית יותר.
התקווה הכי גדולה שלי זה שיהיה ביננו טוב בזוגיות ונהנה מהחופש ומהמקום המדהים הזה יחד, זה לא קרה ישר אבל אני מאמינה שזה יבוא. הוא תמיד אומר שלא משנה אם אני אדאג לילדים כל היום ואחנך אותם לתפארת, אם הם יראו הורים לא מבסוטים זה לא יהיה שווה כלום, והוא צודק כמובן. אבל אני מאמינה בנו ושנעבור את השינוי יחד.
ליאור לא חייב לעבוד הרבה כמו שעבד ואני שמחה בשבילו, מגיע גם לו, הוא יכול לקחת זמן ולעשות פרוייקטים שהוא אוהב עכשיו שעושים לו כיף והם יצירתיים. הוא מתכנן לשפץ
vans and RVs והוא יהיה אלוף בזה בדיוק כמו שבנה בתים
אני חושבת שהיינו די מוכנים למעבר למקום שקט בגלל שהיינו כל הזמן בבית בקורונה והחיים נרגעו. אם היינו מגיעים מחיים רגילים בניו יורק לא בזמן קורונה, היינו בשוק והאמת שבטח לא היינו מגיעים.
איפה מורגש בגוף?
חרדה. עקצוצים של חרדה.
מרגישה שזה ה go to שלי. חרדה שהופכת לכעס. נלחמת בזה רוב החיים שלי.
מרגישה בבטן. כאב בטן שהופך לעצבים.
משהו שעוזר לך להירגע?
להוציא את העצבים על בן- זוגי. זה לצערי מה שאני עושה, אבל זה לא עוזר לי להרגע.
אוכל בריא. אוכל בריא משפיע עלי מאד מהר. יודעת שאם אוכלת בריא אני אדם אחר. לא תמיד מקפידה.
טבע. אני לא יותר מדי טיפוס טבע, אבל עברתי לטבע. אני מרגישה שזה מרפא. עדיין לא עשיתי בזה מספיק שימוש אבל זה מרגיש פיזית נכון.
אוהבת לכתוב. כתיבה מאוד עושה לי טוב. אני אוהבת לעבוד וליצור. צריכה את הזמן שלי ליצור, לכתוב ולעבוד.
מה את צריכה לשמוע?
ברגעי קושי לפעמים אני פשוט רוצה שינחמו אותי ויבינו אותי. אני מרגישה שאני מספיק חזקה לדעת שזה יעבור אבל באותו רגע אני פשוט צריכה אמפתיה ותמיכה.
אני רוצה לסמוך על הילדים שיהיו בסדר עם רק להיות סקרנים וללמוד מה שהם רוצים.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
רוצה לשמר את הרצון לחיות בטבע ברוגע. לא רק לשמר אלא לעשות בזה שימוש.
אחד הדברים שלמדתי בשנים האחרונות מאז שאבא שלי חולה הוא שהוא לא היה מוכן רגשית ונפשית לגורל שהוא קיבל.
אני רוצה להיות מוכנה.
אני מרגישה שבאתי ממשפחה בסטרס. יש לנו את כל האלמנטים לעשות את עצמנו חולים. ראיתי את אמא שלי מתה, ראיתי את אבא שלי חולה ואני רואה את אחותי ואותי נלחצות מאד בקלות. יש לי חיים נוחים עם תנאים יותר טובים לגדול ולהתפתח כאדם, לא לכל אחד יש אופציה לעשות זאת ואני מתכוונת להשתמש בה. אני ברת מזל.
לשים את הילדים בתוך חינוך חופשי ולבחור לעבור למקום שאנשים קוראים לו Shangri La זאת פריבילגיה.
אני מודה ליקום שאנחנו ברי מזל אבל זה לא מובן מאליו בכלל.
הייתי רוצה לשמר את החינוך של הילדים. זה כמו חלום. לילי רצה לשם, היא כל כך שמחה. יהלי מרגיש חופשי להיות מי שהוא באמת. אני רוצה לסמוך על הילדים שיהיו בסדר עם רק להיות סקרנים וללמוד מה שהם רוצים. זה לא שינוי קל, זה קצת מפחיד וגם אני מסתגלת להיות אמא בתוך חינוך חופשי.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
הילדים לא יחזרו לביס כמו פעם, חינוך השתנה מאד.
קשה לי לומר שלא נחזור לגור בניו יורק, אני אוהבת את ניו יורק יותר מדי. היא בדם שלי אז אין לי עוד תשובה.
אני מרגישה שינוי לגבי ההתייחסות שלי לאיכות הסביבה, ואני מקווה שאנחנו צועדים לכיוון חיים שהם יותר sustainable.
קנינו אוטו אלקטרוני למרות שאני לא בטוחה שאני מסתדרת איתו לצערי. אנחנו קונים יותר Local ומנסים לראות איך אפשר לעשות עוד שינויים לאט לאט בחיים.
העבודה והיצירה שלי היא חברתית. תמיד היה לי חשוב לעשות משהו שהוא משמעותי. זה לא חייב להיות גדול.
זה צריך להיות קשור social justice לצדק חברתי.
הרגשתי ברחוב שלנו כמו הלבנים העשירים, זה מפריע לי ברובד עמוק. אין לי תשובה על זה. ההפרדה יותר מדי חזקה בארץ הזאת ובכלל בעולם. זה כל הזמן שם.
יש עכשיו יותר הבנה ורצון לעשות שינוי אצל כולם והתודעה בעולם משתנה ואני מקווה שזה ימשיך. בסרטים שאני עושה ובדברים שאני כותבת אני פועלת חזק לקראת זה. ראיתי את פרסי האמי. מאד בלט כמה אנשים מנסים להשתנות., אנשים ממש מנסים ונקווה שימשיך .
יש שינוי בתעשייה שלי. הרצון להביא סיפורים של שחורים למרכז הקולנוע.
מצד אחד קשה לי לעבור לגור במקום לבן כמו אוהאי אחרי שגרנו בניו יורק שהיתה כל כך מעורבת, אני אתגעגע לזה מאוד ואני לא יודעת, אולי זה מה שיחזיר אותי לניו יורק.
מצד שני כשגרנו בניו יורק אמנם היה diversity וגרנו בשכונה ברובה של קהילה african american
יש פה גם אנשי טראמפ.
אבל גם שם יש מורכבות , כי תמיד יש הרגשה של הפרדה אפילו אם הכוונות הן הכי פתוחות, אוהבות וטובות. הרגשתי ברחוב שלנו כמו הלבנים העשירים שזה מפריע לי ברובד עמוק. אין לי תשובה על זה. ההפרדה יותר מדי חזקה בארץ הזאת ובכלל בעולם. זה כל הזמן שם. גם השכונה שבה גרנו היא לא שכונה מאד בטוחה שזה הפריע לי בשביל הילדים, גם אמא שלי בסוף עברה לגור בתל אביב כי רצתה חיים טובים ובטוחים לנו. היא לא עברה לשכונת התקווה. כל הזמן אני מתלבטת על השאלות האלה שגם עלו לי בהחלטות האם ללכת לבית ספר פרטי או ציבורי? האם אני חושבת על הפרט או על הכלל? גם חברים שלנו שהולכים לבתי ספר פאבליק שיש בהם הרבה יותר
Diversity
הם ברובם חברים של הילדים הלבנים בסופו של דבר, ההפרדה לצערי מוטבעת בתרבות .אני עדיין מרגישה שההפרדה היא מאד עמוקה גם במדינה ליברלית כמו ניו יורק ודרוש שינוי קיצוני באמריקה כדי לשנות את הגזענות העמוקה וחוסר השוויון הגדול. אני מאוד מקווה שזה יקרה. יש שינוי בתודעה וזה מדהים אבל יקח עוד הרבה זמן כדי שיקרה שינוי אמיתי.
טקס
בתקופה שעשינו התעמלות בקורונה בחודשים הראשונים , עשינו מדיטציה בסוף.
ושרנו מנטרה שנקראת
RA MA DA SA
מנטרה מרפאה. כשחוזרים על זה הרבה יש לה כח של ריפוי.
שרנו בשביל עצמנו, בשביל העולם ובשביל חבר משפחה שחלה בקורונה. הוא היה 65 ימים בבית חולים. הוא בסדר עכשיו, החיים שלו השתנו אבל הוא חי. שמחנו ששרנו לו, זה היה טקס שעשינו לכבודו.
כל הזמן יש טקסים. האם מתמידים? לא תמיד.
קונדליני יוגה שאני עושה היא משמעותית בבית, בתקופות כמובן כי יש זמנים שאני לא עושה מספיק לצערי.
יש תקופות שאני כל הזמן עושה מדיטציה עם מנטרות. הילדים יודעים ומכירים את כל המילים אפילו אם הם לא מבינים מילה..
כרגע אין ממש טקסים אלא רוטינות שלפעמים גם הן הופכות לטקסים. הטקס כרגע הוא התרופות הטבעיות שיהלי לוקח ושינויים גדולים בתזונה בבית, אוכלים הרבה יותר בריא. וגם משחקים טאקי כל יום, טוב אולי לא כל יום ..
מבחינתי טקס הוא ספיריטואלי ואנחנו צריכים קצת יותר, בזמן האחרון ולא עושים מספיק..
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
להיות בחוץ. בברוקלין אי אפשר לצאת החוצה כי יש המון יתושים.זה overrated גינות בברוקלין, אי אפשר באמת להיות בחוץ. פה יבש ואין יתושים.
אוהבת לשבת על המרפסת בשעות הערב.
על הספה בסלון גם נחמד לי. לא כל כך אוהבת את הספה אבל אוהבת לשבת בסלון. נוח לי. בחוץ יפה.
מה את חייבת בשביל להיות שמחה?
צריכה מטרות ואמביציה.
חברים, חברות. בילויים עם חברים וחברות עושה אותי שמחה.
קונדליני יוגה , ספציפית קונדליני.
זמן איכות עם כל אחד מבני המשפחה. עם כולם ביחד יש רגעים אבל הם יותר מדי נדירים, תמיד יש תלונות.
הרגעים שהילדים מסתדרים ורגועים ומשחקים ואנחנו רגועים משמחים אותי.
להיות ביחד עם המשפחה שלי כשכולם בהרמוניה ושמחים זה מאוד כיף.
אני חברותית. יש לי פחות חברים פה. אני עושה חברים כי צריך. יחסית לאדם שרק הגיע יש לי כבר שש חברות, מכרות. הן חמודות אבל זה רק התחלה, קשה למצוא אנשים שאת ממש אוהבת. היו לי כאלה בניו יורק. זה עצוב.
זאת הדילמה הגדולה- האם חיים במקום בשביל האנשים או בשביל המקום? זה משהו שאני בוחנת כרגע.
המשפחה שלי זה הדבר הכי חשוב לי ביקום ולהיות איתם זה נפלא אבל המעבר הזה, ולהגיד שלום לאנשים קרובים, גרם לי לשאול: מה אנחנו עושים? מי עוזב חברים כל-כך טובים? האם זה ישמר החברויות האלה? הרי אני יודעת שבדר״כ לא. אני יודעת.
עזבתי מקומות ואנשים עזבו אותי. אני יודעת מה זה אומר. היחידים שנשארים זה הממש קרובים. זה קצת עצוב כי כיף גם עם סתם חברים שלא היו כאלה קרובים.
את היוגה שלי אני חייבת אבל לא תמיד עושה. היא יוגה מאד שונה, מדיטטיבית, חזרה על תנועה, שהייה בתנוחה שלוש עד עשר דקות, הרבה נשימות. הקטע הכי שונה בה זה שחוזרים על כל תנועה הרבה פעמים.
את עושה את אותו דבר להרבה זמן. פיזית זה מאוד מאתגר זה ספיריטואלי וטבעי. אני מורה אבל לא מלמדת.
קונדליני זה להיות בהיי. את מרגישה היי אבל לא מסמים.יש כמה פעמים בשנה סדנאות White Tantric Yoga
. יום שלם שיושבים בו עם פרטנר. עשיתי את היום הזה שש פעמים. זה נסיון מטורף.כולם יושבים בחדר ענק אחד מול השני. ועושים מדיטציות של 31 או 62 דקות כל היום.
זה מאד מאתגר וזה ממש היי ללא סמים. אבל אם את לא מרגישה את אז מריחואנה חוקית ב CA :)
אני רוצה שנתינה לקהילה תהיה יותר נוכחת ביום יום שלי, הייתי רוצה לעשות הרבה יותר למען העולם . לשם אני מכוונת בעשייה שלי, שהיא תהיה חברתית. אני מרגישה שאני צועדת לשם.
מה את מאחלת לעצמך?
כרגע הכי חשוב לי להנות פה מהזמן עם הבן זוג שלי. אני נהנית מאוהיי אבל לא נהנית פה עדיין מספיק בזוגיות אבל נגיע לשם, זה מעבר קשה.
אני רוצה להמשיך ליצור וליהנות מזה. לעשות את זה כי אני אוהבת את זה ולא כי צריך. אני לא אוהבת לעשות דברים כי צריך.
להיות פחות לחוצה, פחות קונטרולינג שיהלי ולילי ירגישו טוב כל הזמן.
רוצה לאחל לעצמי שיהיה לי אכפת ממני ומבן הזוג שלי כל יום ולא רק מהילדים. להיות רגועה, הרבה יותר רגועה.
אני כבר יותר רגועה מפעם, אבל רוצה להיות הרבה יותר.
הצטרפתי לבורד של אגודה שעוסקת במיוזיק אדוקייט׳ן. היא נמצאת בלוס אנגלס, בדיוק עשיתי טריינינג כחלק מהבורד להיות
Mental Health first aider להיות בבורד זה מתאים לי, אני מחפשת לתת. בבורד אני נותנת את הכישורים שלי, נותנת חזרה.
אני מנסה תמיד לתת חזרה, רוצה להיות שם בשביל הcommunity.
אני רוצה שנתינה לקהילה תהיה יותר נוכחת ביום יום שלי, הייתי רוצה לעשות הרבה יותר למען העולם . לשם אני מכוונת בעשייה שלי, שהיא תהיה חברתית. אני מרגישה שאני צועדת לשם. ביצירה, במה שאני עושה.
הכי אני מאחלת לעצמי להיות שמחה ולרקוד שוב ועוד הרבה עם הבן- זוג המקסים שלי וילדי, ועם החתולים והכלבה המתוקה בטירוף שלנו
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
.להזיז את הגוף כדי שלא יתנוון
. לדאוג לנפש כי היא חשובה לא פחות מהגוף
לנשום עמוק ולמצוא את הרוגע
להודות על מה שיש
לדאוג לאדמה בה אנו חיים
לתת מעצמינו למען האחר, למען העולם
להביע אהבה לאלה שאנו אוהבים
לא לפחד, לא לפחד, לא לפחד
לדאוג כמה שפחות ולרקוד כמה שיותר.