בקרוב
תל אביב, ישראל | דצמבר 2020
בילי, 33

לא מגדירה את עצמי לפי מה שעושה, לא לפי סטטוס. אם שואלים אותי מה אני עושה, אני עובדת בסטארטאפ ככותבת תוכן ומורה ליוגה. אני בחורה שממש אוהבת את המשפחה שלה.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
שינתה בהמון.
מבחינת עבודה, העבודה מהבית. זה שיפט רציני.זה ממש הביא אותי לבאלאנס מושלם בין חיים ועבודה.
לפני הקורונה זה הרגיש יותר עבודה ופחות זמן פנוי. זה יצר יותר זמן מבורך. פחות זמן בדרכים, יותר גמישות. אני יכולה לעבוד מתי שנוח לי. מאד משמעותי לי להשיג איזון. זה חידד לי את התנאים שאני רוצה לעבוד בהם בעתיד.
לא רוצה להיות משועבדת למקום, נסיעות וכו.
מהבחינה של לראות את ההורים זה קשה מאד.גורם להעריך הרבה יותר את הרגיל.
אנחנו על עצמנו פחות שומרים, יותר על ההורים. בהתחלה ממש לא התראינו, עכשיו קצת יותר עם מסכות וזהירות.
בהתחלה היתה ממש הזדמנות להתכנסות, הסגר הראשון היה ממש טוב, נתן לנו זמן בזוגיות להתקרב, להיות יותר ביחד.
יוגה, מדיטציות, זמן איכות, בישולים. ככל שהזמן עובר ונמצאים בזה יותר,זה פחות מיוחד ומתגעגעים לשגרה של לפני.
אישית זאת תקופה טובה בשבילי,כולל הקושי של המשפחה. משהו הגיע לאיזון.
רגע נעים
בעיקר בהתחלה. מלא זמן לתרגולים של יוגה ומדיטציות. פחות הסחות דעת ופחות תחושה של החמצה ממה שקורה בחוץ.
ביום רגיל בתל אביב עשרים מיליון דברים קורים. עושים משהו ויש אלפי אופציות נוספות. אפשר עכשיו להיות נינוחים במה שעושים ולא לחשוש מה מפספסים.
עמוק פנימה אני שמחה שהם שומרים על עצמם,
ככה הצד החרדתי שלי רגוע.
רגע קשה
רגעים של געגועים להורים, במיוחד בהתחלה.
ממש געגוע על לחיבוק ולמגע של ההורים. אני לא חושבת על זה ביומיום ופתאום, מה נסגר, לא התחבקתי עם אמא שלי כבר חצי שנה. זה ממש קשה כשאני מתעמקת בזה.
הם שומרים על עצמם. אם הם לא היו שומרים על עצמם, אני הייתי לוקחת את זה על עצמי. אז בפנים, עמוק פנימה אני שמחה שהם שומרים על עצמם, ככה הצד החרדתי שלי רגוע.
אנחנו על עצמנו פחות שומרים,יותר על ההורים.
איפה מורגש בגוף?
בחזה ובסרעפת, קווצוצ.
משהו שעוזר לך להירגע?
לקבל את זה. לא מנסה להילחם בזה או להעביר. לקבל שזאת התחושה. תחושות מטבען באות והולכות. אני לא מעמיסה עליהן יותר מזה.
מה את צריכה לשמוע?
תמיד להזכיר לעצמי שכל התחושות הן ואלידיות. להזכיר לעצמי שהתרופה הכי טובה היא To let it be
לתת לאנרגיה את המקום שלה. בסוף זה עובר. זאת תמיד התזכורת שלי לעצמי.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את הנוכחות והאפשרות להיות כאן ועכשיו בלי לחשוב על מה קורה בחוץ ומה אני מפסידה.
הודיה והערכה של הרגעים הפשוטים. משהו בתקופה גורם להעריך את הדברים הכי טריוויאלים.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
חושבת שבסוף דברים יחזרו לעצמם. יכול להיות שיקח כמה שנים טובות. דברים בסוף יחזרו למסלול שלהם מכוח האינרציה.
טקס
ארוחת יום שישי זה סוג של טקס. זה עדיין קורה, זה עם הצד הפחות פחדן של המשפחה.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
הסלון, ספציפית הפינה של הספה. זה מקום של מנוחה בשבילי. המקום הכי נוח בבית. על הספה מול הטלוויזיה.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
משפחה, חברים, זמן לעצמי, זמן לנוח.
מה את מאחלת לעצמך?
את כל מה שעושה אותי שמחה, הרבה מזה.
בעיקר משפחה וחברים שיקיפו אותי תמיד.
לדעת לקחת זמן לעצמי. אני יודעת לשים את הגבולות שלי. גם בעבודה.
ביוגה אני אוהבת לגעת באנשים באיזשהו אופן. לא פיזי, מנטלי. להעביר משהו במימד האנרגטי. בעבודה השניה יש הרבה יצירתיות של הכתיבה. זה להפעיל את הראש ממקום יותר שכלתני. זה מיקס טוב.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לקבל את מה שקורה. יותר נכון ,את מה שאנחנו מרגישים לגבי מה שקורה. אם אפשר לייצר איזשהו שינוי במה שאנחנו לא מאמינים בו, לקבל את עצמנו במקום בו אנחנו נמצאים רגשית.