בקרוב
ברכה, 59

תל אביב, ישראל | נובמבר 2020
אני ברכה. אני אישה. לפני הכל אני בת אדם. אשה, אמא, יוצרת. הכי מרגישה אזרחית העולם כרגע.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
שינתה את הקצב. במובנים רבים היא נתנה הרבה יותר שקט ויכולת לראות את דברים. היא מאתגרת הרבה מאד דפוסים ודברים שהיו ברורים מעליהם. חושפת את כל המחלות והפצעים. אני בתחושה ותודעה, שאני כלואה ושהחופש נגזל ממני.
מה שקורה בחוץ דורש תשומת לב, מדכא. ההפגנות הפכו להיות חלק מהלו״ז, מסדר היום. יש לי דגל שהכנתי. כל המשפחה בזה. בסגר הייתי יורדת 3 פעמים בשבוע. הייתי בבלפור. נאבקת. מה שקורה עושה לי רע. להפגין משפר את התחושה.
התחושה של האח הגדול היא מאד מאד קשה.
יש פחות קלילות ושמחה באוויר. אני המון המון מסתובבת ברגל. דואגת ללכת, לשמור על הגוף.
העיר התחילה להצמיח חיים ציבוריים. פתאום המרחב הציבורי, שאני עוסקת בו כל חיי תוסס מאי פעם.
מצד שני חנויות סגורות. יש תדר מאוד נמוך בסביבה שלי. יש חשש מהבאות. הידרדרות.
זה מגיע למקום קיצוני והמטוטלת תצטרך להתהפך. השאלה כמה נצטרך לרדת נמוך, כמה זמן זה יקח.
ברמה האישית מאוד נהנית מהאהבה בחיי. איילת והילדים שלנו, והמשפחה, וחברות, זה הצד המואר.
הקורונה היא הרבה יותר מקורונה פה בגלל תחושת הדיקטטורה, הפסיכופט לקח אותנו בשבי וכל הערכים נרמסים ברגל גסה.
יש פסיכוזה המונית בקשר לקורונה. לפי הנתונים אין מגפה, יש מחלה. יש השתקה ומעקב אחרי אזרחים.
מפחיד מה שקורה. הפחדה, שיבוש נתונים ושימוש בהם לאינטרסים פוליטיים. החלטות מבלבלות כנגד המלצות מומחים, שלילת החופש ומגבלות יותר מזיקות ממועילות. נהיה מאיים האופן שבו זה מנוהל בישראל.
יש שימוש בנתונים בשירותו של הרודן. יש היסטריה שהיא איום הרבה יותר גדול מהמחלה עצמה. נהיה לי יותר ויותר קשה ללכת עם מסכה ברחוב, ברגל, די.
רגע נעים
מפגש משפחתי. הפכנו להיות אחד המוקדים שמארחים את המשפחה. עכשיו, כשכולם יכולים לטפס ארבע קומות.
יש לנו ילדים משגעים במשפחה שמביאים הרבה אושר ושמחה. כיף טהור.
הגשם הראשון. בכלל, להריח עכשיו מאד משמח אותי.
זה לא ימים שקל לי לזהות בהם את הכיף, יש תדר אחר בתקופה הזאת.
יש חוסר אמון, אחד המימדים הכי מעיקים בכל הסיטואציה הנוכחית.
חוסר אמון בשיטה, בקודים הכי בסיסיים, המערכתיים. יש יותר אימון ולכידות בין האנשים הקרובים. מין תחושה שאת חיה בסרט.
עלינו באופן ספונטני לכנסת. ישבנו בבית מול השידור עם דמעות זולגות ואמרנו, עדיף שנצא מפה, נכנסו לאוטו ונסענו.
רגע קשה
המוות של אבא שלי, הפרידה ממנו. הוא נפטר ביולי. זה לא היה מפתיע, הוא מת בשיבה טובה, מות נשיקה. היו כמה שבועות קשים בבתי חולים. הייתי מגוייסת ביומיום להיות עם אמא שלי במסדרונות. כל זה בתוך הסיטואציה של הקורונה. יום אחד, אחרי ארוחת צהריים חזרה בבית הוא עצם את עיניו.
נפרדתי ממנו. בפעם הראשונה מפגש עם גופה. זה אבא שלי. הוא נקבר בבית הקברות שהוא הקים - מנוחה נכונה.
הוא נקבר בטקס אינטימי. מותר רק 20 אנשים וזה הפך את זה למאוד אותנטי, תואם לו ומרגש. שבועיים אחרי היתה החתונה של יעלה אחיינית שלי. זה היה ארוע יפה ומיוחד. קצת שמחה למשפחה. הרגיש ששחור ולבן מתערבבים. מין חוויה של מאניה דיפרסיה. החתונה היתה אינטימית וקטנה בחצר של הורי החתן בתמרת.
אני לא מתנחלת על רגעים קשיים, יש לי את הקריאה הפנימית "והיית אך שמח".
היה רגע קשה, עברנו הלאה. אחד הדברים שהכי קשה לי זה סיזיפיות בחיים ואני ממש לא יכולה להתלונן כי אז אהיה פולניה. זה לא בקונטקסט.
לאבא שלי היה קשה בתקופה האחרונה, הוא הפסיק לשמוע חדשות והלך והסתגר. הכאיב לו מאוד מה שקורה כאן.
בהיבט הפסיכולוגי הקטע שהורה הולך לעולמו מאד מעסיק אותי. מעסיק אותי עכשיו העניין של המוות. גם המחלות של אודי וענת. זה מגביר אצלי מדי פעם את ההיפוכונדריה, לכן אני ממשיכה לעשן, שתהייה באמת סיבה לדאוג.
אני מספרת לעצמי שאני לא בסטרס. הדבר שהכי הורג אותנו זה סטרס.
כל סדרי העולם השתנו. עם אבא שלי לא הפתיעה הידיעה שהוא נפטר, הפתיע התזמון. הדבר שקשה לאמא שלי זה זה החולי של אח שלי. התחושה שאתה לא רוצה ללכת לעולמך אחרי הילדים שלך.
לאבא שלי היה קשה בתקופה האחרונה, הוא הפסיק לשמוע חדשות והלך והסתגר. הכאיב לו מאוד מה שקורה כאן.
יש המון התמודדות רגשית בתקופה הזאת במשפחה. גם לכידות ודאגה וקרבה.
זאת שנה בלתי נשכחת. הכל ביחד, יחד עם הקורונה. זה מטורף.
אני לא מצטיינת בלשמור על עצמי אך לא נותנת לדברים להתדרדר, מתחזקת.
איפה מורגש בגוף?
זה משתנה. זה יכול להיות איזשהו גל של חום או לחץ. מרגישה את הדם זורם לראש.
דמעות. הדמעות אצלי השתחררו, הן קופצות החוצה הרבה יותר מתמיד. הבכי מאד עוזר אם הוא במידה.
לפעמים קוצר נשימה. מרגישה שצריכה להימתח. מאד קשובה לגוף.
משהו שעוזר לך להירגע?
אני חושבת שנהיה לי מוח של אדריכלית במשך השנים. יש אפשרות לעשות זום out לסיטואציה.זה מאוד עוזר לי, להיות במקום שיוצא מעצמי.
הקול הפנימי שרואה איך אני נכנסת למצוקה. למדתי לקצר תהליכים עם השנים. לא נוצרת עלבונות ולא נותנת לזה נפח. יש את הדבר הזה שמחפש איזון. אם יש כאב משתדלת להיות שם, לא לברוח. מצב של התכנסות, להרגע רגע. סיגריה תמיד עוזרת, ג׳וינט עוזר, כוס יין עוזרת, שוקולד.
שינוי סיטואציה מאד עוזר.
נאחזת במשימות מיינדפולנס. קשב חושני - להסתכל על עלים, על עננים, להתרכז במים שזורמים במקלחת.
יצירה. אני מזמן לא סובלת מספיק בשביל ליצור. זו הייתה דרך לטיפול עצמי בצעירותי שצפה ברגעים של משבר. ביומיום לא בא לצייר סתם.
מרגישה אי וודאות, נאחזת במשימות.
.מבחינתי העיר היא חלק מהבית שלי
מה את צריכה לשמוע?
יש את ׳המשחק של פוליאנה׳. מתוך ספר ילדים שמאד עיצב אותי. זה סיפור על ילדה מאוד שובבה, שנמצאת אצל הדודה הקשוחה שלה. היא מטפסת על עץ, למרות אזהרותיה של הדודה, ושוברת את הרגל. היא צריכה לשכב במיטה עם גבס ומאוד מרחמת על עצמה. ואז פתאום היא רואה בחדר אפקט של צבעי קשת בענן מוקרנים על הקירות דרך מנסרות זכוכית. היא אומרת לעצמה - אם לא הייתי שוברת את הרגל, לא הייתי מגלה את הקסם.
עזר לי ברגעים שהייתי לבד. הבנתי שמי שצריכה לתת לי את הטפיחה על השכם זו אני.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
אני רוצה לשמר את ההאטה.
המחשבה על איך אנחנו יכולים וצריכים לחיות מרתק אותי. זה מתחבר לאג'נדה שלי בשנים האחרונות.
עוסקת במחשבות איך לשנות את העולם, ופתאום הוא משתנה.
האוויר נקי יותר, אנחנו מוצאים את עצמנו במקומנו. מתבקש להירגע ולהרגיע. אשמח שיקרה גם בתרבות החומרית.
חיים בתקופה מפחידה ומרתקת.
הגיל נותן לי אפשרות לא להיות בהיסטריה ממה שקורה.
יותר קל לי להגיד מה אני לא רוצה לשמר. את הריחוק החברתי... בתהליך ׳הסטופ כדור הארץ׳ - יש הרבה פוטנציאל. באותו זמן אני גם די מיואשת מהאנושות. אני יודעת שאנחנו יכולים לעשות הכי טוב בכפית שלנו אבל יש הרבה עבודה ותיקון לעשות.
זה טוב להיות בצד ששוחר להביא טוב, יש בי הרבה כמיהה. רוצה שתסתיים הקורונה ושניסע לטייל בחו"ל. יש לי פנטזיה לברוח לקצה העולם. עכשיו אין לאן לברוח.
תחושה שמכבידה על פנטזיות, מעוררת געגוע לטבע, למשהו של פעם מאד ראשוני ובתולי.
אני מלמדת בזום, יש בזה משהו מאוד פרקטי. ההנחיות האישיות הן פרצוף מול פרצוף, זה מאד אינטימי, אין לאן לברוח.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
בא לי להגיד ׳הקלות הבלתי נסבלת׳ של פרקטיקות יומיום שלקחנו כמובנות מאליהן - למשל, נסיעות לחו"ל, צרכנות, מרכזי קניות, אורחות החיים היומיומיים, האופן שבו אנחנו מתנהלים. יותר קל לדבר במישורים קולקטיבים מאשר אישיים. ככל שזה נתון במרחבים שאני חיה בהם, יש כל מיני שינויים של יום יום שאני לא חושבת שאפשר יהיה לחזור לאותו מקום איתם.
תל אביב הפכה בעשור האחרון להיות עיר תיירות, עיר בינלאומית שנשענת על תיירות. לא יודעת אם נחזור לזה. יש לי ידיעה שהולך להיות פה קשה בשנים הקרובות, ויש פה ענף שלם שקרס בתל אביב. אמנות, יצירה ותרבות בישראל.
תל- אביב היא הרחם לזה. מצד שני יש פה כוח קריאטיבי מטורף.
המאבק בתאגידים, מה שהתחלתי להבין במאבק במגדל אסותא, איך הכוח והעושר מתפלג פה על הראש שלנו והשחיתות. ובעקבות נעמי קליין ׳תרבות ההלם׳ - להבין שיש פה מעט בעלי כוח וממון, שנוח להם שנהייה נתונים בפחד.
יש פערים חברתיים וכלכליים עצומים. אנחנו לפני לא ידוע מאד מאד משמעותי. גם פה וגם בארה"ב. יש מיאוס הולך וגובר כנגד השיטה. אכזבה.
גם אנשים שהם mainstream מבינים שמשהו לא כשורה. זה חלק מהכלא שאנחנו נתונים בו כרגע.
מערכת החינוך עוברת טלטלה רצינית. אני מלמדת בזום, יש בזה משהו מאוד פרקטי. ההנחיות האישיות הן פרצוף מול פרצוף, זה מאד אינטימי, אין לאן לברוח.
לא צריכה לעמוד בפקקים, לא צריכה להתלבש.
זה מאתגר במצבים של פרויקטים אמיתיים. התחלתי קורס קליניקה של מימוש ביצוע של פרויקט במוזיאון העירוני בית הרצפלד בחולון. עושים place making וחידוש תצוגה. מתלהבת מהאופציה של קורס עם סטודנטים בשיתוף פעולה עם הקהילה. פרויקט אמיתי. כמו ברקלי של שנות ה 60.
טקס
בעיצוב פנים מדברים על טקסי יום יום. הפרקטיקה של היום יום. אני לא אוהבת טקסים.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
בחודשים האחרונים השולחן במטבח, כאן המשרד שלי עכשיו. יושבת גם בסטודיו וגם בסלון. תקופות.
בזמן האחרון בגועל מהטלויזיה.
אוהבת את המטבח, הוא חמוד יש בו משהו cozy
מבחינתי העיר היא חלק מהבית שלי. לאורך השבוע חווה טקסים של יציאה החוצה. מחליטה שאני צריכה ללכת, להיות בתנועה. יכולה ללכת שעות. לשבת על ספסל לצפות באנשים, להצטרף להפגנה, לקנות אוכל רחוב. יום חמישי הפך לטקס - פלדנקרייז במרכז הקהילתי לוותיקים. אני התלמידה לדוגמא שם. כולם בגיל של האמהות שלנו. ואחרי, ממשיכה לשוטט. רגע לעמוד עם דגל, רגע לפגוש חברה. יש תחנות עצירה.
למה את חייבת בשביל להיות שמחה?
אני צריכה שיהיה ערוץ ביטוי. עבודה ויצירה ומחקר וארגון. פרויקט שממלא וסוחף.
לטייל מאוד משמח אותי. לשבור שגרה, גם אם זה למטרות קשות. למשל, עלינו באופן ספונטני לכנסת. ישבנו בבית מול השידור עם דמעות זולגות ואמרנו, עדיף שנצא מפה, נכנסו לאוטו ונסענו.
לרקוד ולשיר מאוד משמח אותי.
כרגע מאוד ישמח אותי שכולם יהיו בריאים.
אוכל טוב.
מה את מאחלת לעצמך?
לבחור את הבחירות הקטנות כל יום מחדש, שיעשו לי טוב, שיעשו לעולם טוב.
לחזור להנות מחופש.
לא להפסיק להסתקרן, להיות מסוגלת להתמיד ולהעמיק.
חוסן.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
להיות פחות במקום של ציפיות, יותר במקום של התבוננות.
לחזור לפרופורציות. עוזר לאזן ביחסים שלנו עם עצמנו, בקבלה של דברים, בלהיות באורך רוח.
להיות בפליאה, לחפש דברים שמעוררים סקרנות ומשחק. להיות ילדים, לבטא את החלקים הילדים שבנו.
להיות שטותניקיות.