top of page

רונית, 57

Untitled-1.png

סיאטל, ארה"ב | אוקטובר 2020

אני משתנה כל הזמן. בחצי שנה האחרונה התבגרתי והפכתי להיות אישה. פתאום הבנתי מה זה להתבגר. אני כזאת שהתבגרה באמת, רק אחרי שאיבדה את אמא שלה.

בחלק האמהות מגדירה אותי, בחלק הזוגיות, בחלק המקצועיות שמתפוגגת ולובשת צורה חדשה.

זה שאמא שלי נפטרה מתחיל לחדד לי את ההגדרה שלי אבל עדיין לא סגורה איך ומהי בדיוק. בשנה הזאת אני מתאימה את עצמי למרחב המשתנה.  

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

הקורונה היא אירוע מטלטל שהביא עמו גם דברים טובים. מאד נהננו מכך שהילדים חזרו הביתה כשהתחילה המגפה, וקיבלנו הזדמנות נוספת להיות משפחה גרעינית, אך הפעם ממקום בוגר וחכם יותר.

חוץ מזה שזה אינטנסיבי בתוך הבית, שמדברים כל הזמן על ויטמין D וחיזוק המערכת החיסונית, ולמרות שאני אוהבת ומתגעגעת ללבד שלי, אני חוששת מהרגע שעופר יחזור לעבוד מהמשרד וניבה תצא מהבית.

אני לא רוצה להמשיך ולהתחבא ולפחד מזה כל הזמן.

הקורונה היא אירוע מכונן. היו תקופות יותר קשות בעולם, אך הפעם האנושות חשפה עד כמה היא מפוררת חברתית, שברירית ופגיעה פיזית ונפשית, ואת זה קשה לי לראות.

יש משהו בקורונה הזאת - כמובן שלכולם זה נמאס. אני לא רוצה לחיות בפחד להתחבא כל הזמן. רוצה לחזור לחיות את החיים באחריות ולא לברוח. רוצה להיות עמידה וזקופה לנושא המוות. רוצה שסוף החיים יהיה משהו טבעי וכשיום יבוא וזה יקרה, זה יהיה מעבר רך ולא דרמטי וטראומתי. רוצה שהמוות שלי יהיה משהו שיחבר את המשפחה שלי, ויאפשר להם להמשיך הלאה באהבה, שלום ושלווה.

וכאן זה מתחבר לאירוע האישי שלי, והוא פטירתה של אמי ביוני האחרון.

אם היה לי משהו קשה בתקופה הזאת, זה לשמוע את אבא שלי ואחותי מדברים על מותה של אמי. העצב והגעגוע מובנים לחלוטין, וייקח לכולנו עוד זמן רב לעכל את העובדה שהיא לא איתנו יותר. אבל להתייחס למותה של אמי כאילו זה היה משהו שהיה בכוחם למנוע - כאילו הם אומניפוטנטיים ושהכל תלוי בהם, ושמוות אינו תהליך טבעי שקורה לאנשים בגיל זקנה, היה קשה להכלה. 

האירוע הזה היה משהו שחיכיתי לו, ידעתי שהוא יגיע ואפשר לומר שהתכוננתי אליו במשך השנים, וייתכן מאז שעמדתי על דעתי. הרגע הזה בו אמא כבר לא תהיה. בחודשים שקדמו למותה של אמי היה סוג של  build up מהארץ והרגשתי שמשהו מטלטל עומד להגיע.

ידעתי שזה יהיה אירוע מטלטל ברמה המשפחתית והאישית. משהו בי ציפה לזה בחרדה ואף בסוג של אימה כי אמא היתה חלק חשוב ביותר בחיי וממני, אבל היה משהו בנוכחותה שתקע אותי. בשבוע שקדם למותה שבו היתה מאושפזת, ואני כל כך רחוקה, הרגשתי את סיבלה הפיזי והנפשי בכל איבר ואיבר בגופי. אפילו לנשום לא יכולתי.  וכשזה קרה לבסוף פתאום היתה הקלה, שזהו, הסבל נגמר.

לצד הקושי הגדול של עיכול האובדן, היה הקושי בטיפול באבא שחזר מבית החולים וההתמודדות המורכבת עם אחותי. האווירה בבית הייתה קשה וקשוחה, ואפשר לומר קשה מנשוא. ועדיין בתוך הקושי הגדול הזה, קיבלתי המון תמיכה ,אהבה וחסד מהמשפחה הקרובה והרחוקה, מהחברים של ההורים והחברים שלי. חלק מן החמלה והחסד זה משהו שגם נתתי לעצמי. יצרתי לעצמי את המקום שלי. בסוף היום, בחדר בו ישנתי, עשיתי מה שעושה לי הכי טוב בלב, וזה להתחבר למשפחה שלי בסיאטל ונזכרת במתנות שיש לי בחיים. וזה מה החזיק אותי.

מתחבר לי לזה שאני פחות שופטת אנשים,יש לי פחות צורך לשפוט אנשים. זה מאד נוכח במשפחה שבאתי ממנה. זה עומד בין אנשים במשפחה שלי לאנשים בחוץ ומונע מלקבל את האהבה והחסד, רואים לרוב את השלילי, או לחילופין רואים את החיובי בהגזמה. פחות שיפוטיות זה דבר שמאוד פותח.

הקורונה היתה ברכה כי מעולם לא הייתי יכולה להיות שלושה חודשים בארץ בימים רגילים. יכולתי להיות בכל העולמות שלי בו זמנית. במקרה הפרטי שלי, הקורונה הפכה לסיפור הרקע.

 

רגע נעים

היו המון רגעים נעימים. התקופה בישראל צובעת לי את כל השנה. כשאחותי נסעה היה רגע נעים, ואפילו סוג של קו פרשת מים בתקופה המורכבת והקשה הזו.

הים - כל פעם שהייתי בים זה היה סוג של תשליך. היו גם שיחות נפש משמעותיות על יחסים מורכבים במשפחה עם בן הדוד שלי.

זה לא היה פשוט לשמוע מה הוא אומר אבל כן מעצים כי הרגשתי שאין לי היצמדות לזה, ולא ראיתי בזה בגידה. לפעמים כשילד אומר משהו על הורה הוא מרגיש בוגד, לא היה לי את זה. היה בזה משהו מאוד משחרר. שנים חיכיתי לזה להיות במקום הזה. איך אישה בת 57 לא עברה את זה עד היום? יש משפחות שהן נורא חזקות ועוצמתיות, ולא מאפשרות לאינדבידואל למצוא את דרכו הייחודית.

עברתי את ההתנתקות מהוריי עוד קודם, אבל כל הזמן הזה הרגשתי שלא עשיתי את זה עד הסוף. כשאתה עושה את זה בשנות העשרים ההורים יכולים לזרום עם זה ולהתגמש. כשאתה מנסה לעשות את זה כשהם זקנים, אתה מרגיש שאתה נוטש את ההורים כשהם חלשים וכמעט חסרי אונים. אז אפשר להגיד שבמודע לא השלמתי את התהליך. אולי בגלל זה ציפיתי שהם יעזבו את העולם ואשתחרר.

רגע קשה

לראות את הארון של אמא שלי יורד היה קשה במיוחד.

יום ההולדת שלי היה יום קשה.

 

יש משפחות שהן נורא חזקות ועוצמתיות, ולא מאפשרות לאינדבידואל למצוא את דרכו הייחודית.

איפה מורגש בגוף?

בצוואר, בשכמות.

כשהייתי בארץ זה היה במערכת העיכול. פשוט לא יכולתי לאכול. הרגשתי שהגוף שלי מעכל את עצמו. דיאטת סטרס. טונוס השרירים ירד.

הייתי בשליטה עצמית מטורפת, יש לזה ביטוי. אם זה לא יוצא בהפגנת רגשות והיסטריה, זה בא לידי ביטוי בפיסי. השליטה העצמית שאימצתי לעצמי.

 

משהו שעוזר לך להירגע?

הייתי נכנסת לחדר ונרגעת. לא בכיתי ולא היו לי התפרצויות רגש.

נשימות ומתיחות. לדבר עם עופר והילדים, שינה, ישנתי מעולה.

לא הדחקתי את מה שעובר עלי , פרצתי את חומות השתיקה של מה יגידו ושיתפתי בכל מה שעובר עלי. 

בכל פעם שהיה לי פנאי הלכתי לים. החול, הים והשמיים היו מקור אדיר לשאוב ממנו נחמה ועוצמה. המים היו מאז ומעולם הריפוי שלי.

 

מה את צריכה לשמוע?

אהבה עצמית אין סופית וללא תנאי. צריכה לשמוע את עצמי אומרת: רונית, את מלאה באהבה עצמית.

פחדתי מהרגע של המוות של אמא שלי. פחדתי מרגשות האשמה, מהתחושה שעזבתי אותה. אבל כשהגיע הרגע ממנו הייתי כה חרדה, הרגשתי סוג של הקלה שהסבל שלה נגמר. ולכן צריכה לשמוע שהייתי בכל זאת הייתי בת ראויה וטובה למרות הכל. 

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

את הפתיחות והכנות.

הדברים המעשיים סביב אבא שלי הצריכו הרבה מעשיות ורגליים נטועות בקרקע, רוצה לשמר את זה.

הבית של ההורים שלי זה הבית שגדלתי בו מגיל 10. מכירה חלק מהאנשים שגדלו שם וחזרו לגור בבניין. יש ווצאפ של הבניין והכרתי הרבה מהשכנים. היה משהו שכונתי, כמו של פעם, זה היה כיף.

אני בקשר עם דודה שלי וחברים של ההורים שלי. רוצה לשמר את זה, את האכפתיות הבין-דורית. פה אנחנו מאד מצטמצמים למשפחה הגרעינית והמיידית שלנו, ואין את המעגל השני של המשפחה, שמזרים חמצן חדש ומרחיב את משמעות המילה "משפחה".

בהומור אני יכולה להגיד שבתקופה הזאת עשיתי הסבה מארכיטקטורה לסיעוד ועבודה סוציאלית.

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

צריכים פה הרבה הנחות. בהנחה שיהיה חיסון ולא יהיה social distance כנראה לא נחזור לחבק את החברים שלנו.

אני לא חושבת על היום שאחרי.

אני אוהבת את הכוס שלי.עטפתי אותה טוב ולקחתי אותה איתי לארץ, היא נשברה במזוודה. כנראה שהייתה אמורה להיות תקופה שונה לחלוטין בלי שום דבר שאני רגילה אליו.

טקס

תפילה? אין לי.

מים עם קולגן ולימון, בבוקר, בכוס שלי. התגעגעתי לזה מאד כשהייתי בארץ. אני אוהבת את הכוס שלי.עטפתי אותה טוב ולקחתי אותה איתי לארץ, היא נשברה במזוודה. כנראה שהייתה אמורה להיות תקופה שונה לחלוטין בלי שום דבר שאני רגילה אליו. התגעגעתי לזה מאוד.

ארוחת בוקר, הליכות. החלק הראשון של היום הוא רוטינה מאד מובנית. מים עם לימון, קפה, התפריט של ארוחת הבוקר הוא מאוד משמעותי לנו. ההתחלה של היום. לא יכולים בלי ארוחת בוקר ביחד.

התגעגעתי לשקט. הרעש שם מתיש.

רגש חזק שהיה נוכח לי - אני ברת מזל. רגש חזק ופיזי.

אני ברת מזל שאני חיה עם המשפחה שהקמתי, עם הזוגיות שלי, עם הילדים שלי, עם המקום שאנחנו חיים בו. הרגשתי ברת מזל בכל קנה מידה.

זה לא שציירתי הכל ורוד אבל הזכרתי לעצמי מה מחכה לי בסוף התקופה הזאת.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

כמובן חדר השינה שלנו. המיטה שלי היא המיטה הכי נעימה בעולם. אני קמה כל בוקר ואומרת: "יש לי את המיטה הכי נוחה בעולם" אמא שלי לא ישנה טוב אף פעם, תמיד הייתה מתלוננת שלא ישנה טוב. חשוב לי מאוד לישון טוב, ולכן המיטה חשובה לי.

המטבח. הסירים שלי, שם מתבשלים הטעמים והריחות שבהווה מזינים אותנו, ובעתיד מאכלסים את הזכרונות של הבית בו גדלנו והופך אותנו למי שאנחנו.

אמא שלי שנאה לבשל, אני אוהבת. הסירים האלה הם התגשמות של מה שתמיד רציתי שיהיה לי.

 

למה את זקוקה חייבת בשביל להיות שמחה?

שקט. הרבה שקט.

צריכה להיות בעשייה. כל עשייה. עשייה מקצועית, קריאה, מוסיקה, אמנות, שיחה מעמיקה, בישול, מה שלא יהיה. צריכה חברים ומשפחה, ברור. 

קודם כל משפחה.

 

מה את מאחלת לעצמך?

שקט וקבלה עצמית.

להמשיך את המגמה של לחיות בשלום עם מי שאני. להיות בן אדם משוחרר, יצירתי, אוהב ותומך. מאחלת לעצמי שאהיה יותר חכמה וכשיגיע יומי לעזוב, שזה יהיה יום שמח לי, על אהוביי ואוהביי.

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

להתחבר לרגשות המודחקים שלנו ולהעז לבטא אותם.

bottom of page