בקרוב
דפנה, 46

רמת השרון, ישראל | נובמבר 2020
אני אמא בראש תפקידי ואשה של ובת זוג. לא משתמשת במילה בעל. אני מאד ישראלית, קצת יהודיה ומורה בישראל.
דפנה, השם שלי, הוא בשבילי הכל. מרגישה מאד מחוברת לשם שלי, תמיד מאוד אהבתי אותו.יש בו עוצמה מסוימת מעצם השם. תמיד הייתי הדפנה היחידה ולא היו עוד בקרבה שלי. תמיד הרגשתי משהו מיוחד. עלי דפנה, זר ניצחון, משהו מהתרבות היוונית.
מאד אוהבת הדרכת הורים, הגדרה חדשה שנוספה, עוד לא מרגישה מחוברת אליה במאה אחוז. זה מאוד חדש וטרי.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
יצרה המון זמן של ביחד. כבר היינו בשלב ההיפרדות כיוון שיש לנו ילדים בוגרים. הם כבר היו הרבה מחוץ לבית. פתאום התכנסנו ביחד, זה נחמד.
ערן עובד בחוץ וזה נותן איזושהי מסגרת של בוקר ,ערב.
מבחינה מקצועית הקרקע נשמטה לי קצת, לא אוהבת את העבודה בזום. נשארתי רק עם החלק המת של לימוד המתמטיקה. חסר לי המגע. חסר המבט עין לעין, השיחה, הבדיחות, הצחוקים, השיחות.
תחושה שנשארתי עם איזשהו שלד, למרות שמצויידת במיטב הטכנולוגיה, זה לא זה.
הילדים ידעו מתמטיקה מצויין אבל הם ישנאו אותה.
זה משמים, זה לא אנושי, זה טכני, זה מאוד קשה.
בשבועיים האחרונים נפגשנו עם הילדים בחוץ, בחצרות של בתים וזאת היתה חגיגה. שיעורים מגוונים ויצירתיות ברחוב.
בגלל העבודה בקליניקה אני מאד עדה לקושי שיש למשפחות סביב הקורונה. יש הרבה מתבגרים במצוקה בתקופה הזאת. אני בקשר טלפוני עם עם הורים ותלמידים. הנפש נמצאת במצוקה אצלם. הם השתבללו הביתה. מצד אחד זה מאד נוח, מצד שני זה מכבה אותם. גם כשאני רואה אותם בזום, אני רואה ילדים כבויים ואפורים.
אצלי בבית יש מזל שהילדים ספורטאים ויש להם כל יום אימונים. שניהם בנבחרת טיפוס, זאת הצלה.
יוצאים כל יום ב-3:00 וחוזרים בלילה אחרי שפגשו חברים, טיפסו והוציאו אנרגיה.
אני מרגישה שהמשפחה שלנו לא מייצגת מה שעובר על משפחות אחרות. שניהם מרוצים מהלימודים בזום. למי שבי״ס לא לב החיים שלו יותר קל. יש להם מרכז חברתי במקום אחר והם לא חשים בדידות. נעמי בכתה ד והולכת לבי"ס חמישה ימים בשבוע, היא היתה מאוכזבת שהיא היחידה שצריכה ללכת. היו לה התפרצויות זעם בסגר. ברגע שהתחילה ללכת לביה״ס הכל נרגע.
למרות שהבית נינוח, מתפקד, יש אמא בבית, אחים, היא מקבלת את כל התמיכה, בכל זאת זה יצר איזשהו מתח גדול אצלה. היא פחדה קצת מהמחלה עצמה. יש לה חרדה בנושא מחלות. זה הפחיד אותה למרות שאנחנו לקחנו את זה בסדר. אין נושא, אין פחד, לא שוטפים כל היום ידיים. ההורים שלי התרחקו בהתחלה. לא פגשנו אותם, רק אני בחצר. היום נפגשנו כל המשפחה. אחותי בהריון, זאת הסיבה היחידה שהיינו עם מסכות.
פעמיים היינו צריכים להיכנס לבידוד בבית כי הילדים נחשפו לחולה קורונה מאומת. זה עבר בלי התרגשות מיוחדת.
כשכל הילדים בבית על זום היינו צריכים להתארגן ולהצטייד בציוד. הכנתי מערכת - מי באיזה חדר, על איזה מחשב, מתי. הכל מנוהל. מטורף כמות המסכים שהילדים ספגו בתקופה הזאת.
זה שלקחו לי את הספורט מאוד קשה.
צריכה את זה לשפיות הנפשית ולבריאות הגופנית. זה שזה נלקח ממני מאוד קשה, זה הדבר שהכי קשה לי, שאין לי בריכה.
רגע נעים
יש הרבה. בעיקר בשעות הערב, שעות של משחק. הרבה משחקי קופסא.
גם החורף מגיע ומזמו את זה, שעות חורף.
המון בישולים, המון רגעים סביב המטבח של אפייה ובישול.
כולנו סביב הנינג'ה, כל הקיץ היינו על זה . פעמיים בשבוע על הטלוויזיה, משהו שבדר״כ לא עושים פה.
יש אימוני ספורט משותפים של ערן והילדים. עושים אימוני כוח 3 פעמים בשבוע. מזרונים, משקולות, בקבוקי מים, מוזיקה. על הגבול של OCD. יש פה אובססיה קלה לספורט.
קראתי המון ספרים- כייף.
פתאום לא בטוח שיהיה. התמונה הזאת, שכל הזמן מפטרים אנשים וסוגרים חברות, מכניס איזשהו חוסר שקט.
רגע קשה
אני בגמילה. סגרו לי את הבריכה. אי שוחה בים וזה לא תמיד מתאפשר. ממש עברתי תהליך גמילה, הייתי בקריז בהתחלה. אני שוחה 3 שנים כל יום. זה שלקחו לי את הספורט מאוד קשה. צריכה את זה לשפיות הנפשית ולבריאות הגופנית. זה שזה נלקח ממני מאוד קשה, זה הדבר שהכי קשה לי, שאין לי בריכה.
ברמה המשפחתית לא זכור לי רגע קשה. לפעמים יש קצת סביב הקושי של נעמי. יש לה חוסר סבלנות שאני לא בטוחה אם קשורה לקורונה או לגיל התבגרות מוקדם.
הרגעים הקשים הם סביב החדשות והפוליטיקה בארץ. ההפגנות, לשמוע את ביבי. אי אפשר להאמין לשום דבר ולא ברור לאן זה הולך.
יש חוסר וודאות ,אתה שומע על אנשים שנמצאים במצוקה מאוד גדולה.
אני מטפלת בנוער במצוקה, אנשים בסכנת חיים. ברגע שסגרו את הפנימיות וילדים היו חודש בבית, זה סכנת חיים. ילדים שמגיעים הביתה ושוברים את כל הבית. זה מדאיג.
יש חרדה קולקטיבית.
עוד תופעה מעניינת- היחס לכסף. יש פה איזה שינוי.
פתאום לא בטוח שיהיה. התמונה הזאת, שכל הזמן מפטרים אנשים וסוגרים חברות, מכניס איזשהו חוסר שקט.
וגם, פחות מסתובבים, פחות קונים, פחות יש פיתויים. עיקר ההוצאה היא סביב אוכל. שנה לא קנינו בגדים, זה מדהים. וממש מסתדרים.
איפה מורגש בגוף?
אני עם פיברומיאלגיה, אוטומטית כל דבר מרגישה בגב, זאת נקודת התורפה שלי.
עם כל שינוי, עולה רמת המתח אבל תוך יום יומיים מתרגלת. עוברים לזום, אסור לצאת, אין בריכה. כל שינוי באורח החיים, הגוף מגיב, אבל די מהר מסתגלת למצב.
משהו שעוזר לך להירגע?
זה פשוט קורה, הראש מהר מאד מסדר את הדברים. הפרקטיקה של החיים. ברגע שעושה ופועלת דברים נרגעים. זום בהתחלה הלחיץ, אבל ברגע שלמדתי איך לעבוד עם זה , זורמת.
ברגע שסגרו את הבריכה הבנתי שצריכה ללכת לים והצטיידתי בכל הציוד.
עשייה, להיות אקטיבית בתוך השינוי.
מה את צריכה לשמוע?
המחלה שלי מלווה אותי המון שנים, לקורונה לא הייתה השפעה. המצב הנוכחי לא משפיע על זה. לאורך השנים פיתחתי לי שיטות להתמודד. יש לי ארגז כלים. מדיטציה ומנטרות שאספתי לי.
אומרת לעצמי: ״יש לי גוף חזק ובריא"
יש לי מדיטציה שפיתחתי לעצמי של דמיון מודרך. חקרתי את מבנה עמוד השדרה ומערכת השריר, ומדמה את המצב התקין של המערכת. רואה כל גיד וכל עצב מתקן את עצמו. זה במצב של התקף כאב. זה בתדירות יום יומית. יש גם רגעים של משבר. בא לך לשקוע. לא מדיטציה ולא טיפול ותעזבו אותי בשקט ולשקוע לתוך הכאב. תמיד אני יודעת שמשם אין לאן לרדת יותר, רק לעלות וזה גם איזשהי נחמה.
השחיה עוזרת מאוד מנטלית. האנדורפינים עולים ומצב הרוח משתנה. זה סם. זאת ההתמכרות, זה ממש ממכר.
זה גם נותן תחושה של מסוגלות. בהתחלה לא הייתי מסוגלת לשחות בריכה אחת. הייתי אצל מישהי שלימדה אותי לשחות. הצטרפתי לקבוצה אבל זה הפך לתחרותי מדי, כי אני תחרותית.
הבנתי שאני צריכה את אותו מינון כל יום. הגוף שלי צריך את אותו הדבר כל יום. 40 בריכות באותו קצב, באותו זמן, באותו סגנון. שחיה שמעלה את הדופק, אבל מדיטטיבית. התנועה היחידה שאני יכולה לעשות היא תנועה הרמונית, זה ממש הצלה. גם השקט שיש במים, לנקות מחשבות. יש אנשים ששוחים עם מוזיקה, לא מבינה את זה. אני לא רוצה שזה יעבור. אולי אני צריכה להיות מורה לשחיה ולהיות כל היום במים.
במשך שנים היה לי חלום שאני בורחת.שמישהו רודף אחרי ואני לא יכולה לזוז. האוויר כל כך סמיך ולא מאפשר לי תנועה. לא יכולה להתקדם. מאז שהתחלתי לשחות חזרה תחושת המסוגלות לגוף, החלום נעלם.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
אוהבת את הקצב, הקצב השתנה. יש משהו יותר איטי. המון יציאות החוצה שהן לא הכרחיות - להקפיץ, להביא
לאסוף - נעלמו. עושים מה שחייבים.
נותן המון זמן של בית.
עוד תופעה מעניינת- היחס לכסף. יש פה איזה שינוי.
פתאום לא בטוח שיהיה. התמונה הזאת, שכל הזמן מפטרים אנשים וסוגרים חברות,מכניס איזשהו חוסר שקט.
וגם, פחות מסתובבים, פחות קונים, פחות יש פיתויים. עיקר ההוצאה היא סביב אוכל. שנה לא קנינו בגדים, זה מדהים. וממש מסתדרים.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
אני חושבת שהכל יחזור להיות כשהיה. גם אבעבועות שחורות חיסל שליש מאוכלוסיית העולם ואף אחד לא זוכר את זה. זה ילך, ימצאו פתרון. יהיה אולי מחיר בחיים אבל בסוף יחזרו לבתי ספר, לעבודה. העולם ימשיך לנוע. לא חושבת שיזכרו שום דבר.זה יצור אולי חוסר אמון במערכת הפוליטית וניתוק חברתי, זה ישכח.
זה יהיה כמו ספור מלחמת המפרץ, ישבנו עם מסכות וזה חלף. זה יהיה ככה. ממש יש בי אמונה שזה מה שיהיה.
לבעלי עסקים שנפגעו מרגישים את זה מאוד חזק, אבל מי שלא נפגע יחזור לשגרה. בסוף יחזרו לבי״ס. ואז עוד פעם יהיה סגר. עד שימצאו פתרון.
טקס
ארוחת שישי היא טקס. יש לנו התכנסות בערב תמיד כל המשפחה. יש טקסים סביב יומולדת במשפחה.
כל אחד כותב ברכה. כשקמים בבוקר ילד היומולדת מקבל סל עם הברכות וביצי הפתעה. יורדים למטה ומשחקים משחק משימות שקשור בילד היומולדת ובמשפחה. המטמון זה עוגת היומולדת והיא תמיד בתנור, שם תמיד הפתק האחרון. כולם יודעים, וכולם משתפים פעולה.
יש לנו טקס ניקיון הבית, אנחנו מנקים את הבית ביום שישי. היה לנו מנקה. יום אחד ישי אמר :"שדניס ינקה" כשביקשתי ממנו שירים משהו מהרצפה. למחרת לא היה יותר דניס. כל אחד יודע מה עושה מי, מי אחראי על מה.
יש טקסים בזוגיות, הליכה לים, הליכות.
אנחנו משפחת OCD כולם מכינים בבוקר שייקים בנינגה, מעירים את כל השכונה. ממש טקסי, אכילה של ספורטאים. התזונה היא שיח בבית, מאד מוקפד מצד כולם.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
פינקתי את עצמי עם כורסא שקניתי לי. עשיתי לי פינת קריאה בסלון. כורסא ודום ולידה ספריה שבניתי.
זאת נקודת השליטה שלי, משם משקיפה על הסלון והמטבח. כמו רמוד קונטרול. יושבת שם ומנהלת את הבית. נקודת תצפית, רואה משם מה קורה. אלה משחקים, אלה מבשלים. תמיד זה הכורסא של סבא, אצלנו זה הכורסא של אמא.
כשלא כואב לי אני המאושרת באדם. אני מסתובבת ברחוב ולא מבינה איך אנשים לא מאושרים כשלא כואב להם.
איך אפשר לא להיות מאושר כשאתה בריא?
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
את ערן קרוב אלי.
חייבת להיות אקטיבית, חייבת לעשות ספורט, חייבת לעבוד. בחופשים אני פחות שמחה.
כשלא כואב לי אני המאושרת באדם. אני מסתובבת ברחוב ולא מבינה איך אנשים לא מאושרים כשלא כואב להם.
איך אפשר לא להיות מאושר כשאתה בריא?
אוהבת את המשפחה ביחד. לראות את הילדים ביחד משחקים. אפילו לראות אותם רבים משמח. משמח לראות אותם מתנהגים טבעי כאחים.
היכולת לעזור למישהו בקליניקה, חוזרת בהיי.
מה את מאחלת לעצמך?
בריאות. זהו.
חושבת שאם אהיה בריאה אני עושה שלום במזרח התיכון. אולי זאת הבעיה שלי, שגעון גדלות.
חושבת שבאמת תמיד אני מצליחה להשיג מה שאני רוצה ומצליחה להגיע. המקום היחיד שאיבדתי שליטה , ולא מגיעה, זה המקום הבריאותי. כמובן שרוצה שסביבי גם יהיו בריאים. מרגישה ששם אני צריכה נס קטן.
לפעמים יש ימים שאני קמה ואומרת שאני צריכה לקבל צל״ש. אני אומרת :"היום אני צריכה צל"ש״ ערן נותן לי.
כאב אי אפשר למדוד. המחלה שלי היא מחלה שתוקפת בעיקר נשים חזקות ופעילות. לא מתים מזה, היא פשוט יוצרת כאב. הסכנה זה אובדנות מכאב.
יש הרבה קבוצות. מבחינתי הקבוצות מדכאות. לשמוע קיטורים ולאן אפשר להגיע עם זה, מחליש אותי. אני פתוחה עם השיח ונשים פונות אלי. אני תמיד שמחה לספר מה קורה ומה עוזר לי. הסוד זה לנסות. צריך למצוא את המתכון האישי, לא צריך להפסיק לחפש. זה מחלה מתפתחת. קיבלתי התקף חרדה בגיל 31 ולא ידעתי. אם אתה לא מטפל בזה, זה נכנס לגוף. כל מנגנון הסטרס מתקלקל. אני יכולה להיות הכי רגועה בעולם אבל הגוף נמצא
ב alert. כך אני רואה את המחלה. עברתי ניתוח לפני 9 שנים. זה מתפרץ אחרי טראומה, תאונה, אירוע נפשי. הניתוח היה טראומה גדולה ואחריו חסרים לי איברים שאחראים על מערכת העיכול. תהליך הפרשת הרעלים הוא אחר. הפסקתי לנתח אחורה. לא מחפשת אחורה, זה המצב. באופי שלי אני לא נתקעת על העבר. יש לנעמי בת מצווה בעוד שנתיים. זוכרת שהנקתי אותה בפעם האחרונה בערב לפני הניתוח. זוכרת שהיא היתה בת שנה ושלושה חודשים. זוכרת שאמרתי לה:" אני הולכת להיות פה. אני אהיה בבת מצווה שלך." הנה אני.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לשמור על קשר. קשר אנושי זה הדבר הכי חשוב. זה מה שהופך אותנו לבני אנוש, לא לבני אדם.
אני תמיד אומרת לתלמידים שלי: "אריה נולד אריה,אנחנו נולדים בני אדם, לא בטוח שנהייה אנושיים."
צריך לשמור על קשר אמיתי, קשר חם, דרך הלב. זה כרוך ביותר מאמץ בימים האלה.
שיחה היא לב האנושיות, זה רק אנחנו יודעים לעשות. האפשרות הזאת למצוא את עצמך בתוך האחר. במפגש עם חברה.