top of page

אסתי

Untitled-1.png

סיאטל ארה"ב | דצמבר 2020  

הפרוזאי- אישה,אמא,סבתא, אחות.

רגישה. לעיתים עם רגישות יתר.

זה יתרון בעבודה, אבל בחיים האישיים זה לפעמים כואב.

פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, אוהבת אנשים, רקדנית.

דור שני לניצולי שואה, ישראלית, אמריקאית. חולמת על שלום פנימי, קבוצתי ועולמי.

מורה, זה משהו שמתפתח אצלי יותר בעשור האחרון. מלמדת ריקודי-עם וגם פסיכואנליזה במכון. זה מאוד מאתגר ומפתח, ללמד זה דרך מצוינת ללמוד. אוהבת ללמד דברים שאני אוהבת.

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

בהתחלה הרגיש כמו בית-סוהר - אובדן חופש, ריחוק חברתי כפוי, סגר. עם הזמן נהיו דברים שאני פוחדת היום שאתגעגע אליהם כשייגמר הסגר.

הקצב שלי הרבה יותר איטי ומתון. הפעילויות מוגבלות - פחות היפר. 

אני צוללת לתוך העבודה שלי עם הרבה פחות הפרעות. כשהייתי מסיימת במשרד, הייתי צריכה לרוץ עם דפיקות לב להספיק ליוגה, אח"כ למכון, אח"כ לילדים. עכשיו אני בבית. לא נוהגת, שמונה שעות עבודה עם אנשים,

מין סוג של מדיטציה. מתחברת לעולם הפנימי שלי ושל המטופלים שלי. קשב נקי. יש בזה יופי שקצת שונה מיופי של עולם ומלואו של חיים.

יש אפשרות לזמן לעשות כלום, זה זמן קדוש. סיימתי לעבוד ואין לי שום דבר שאני חייבת לעשות. אני יכולה לקרוא, לראות סרט, לדבר עם חברה.

מה שהתחיל כחוויה של כליאה, עשה מטמורפוזה למשהו מאוד משחרר. זה מאוד מרגש אותי. זה מרגיש נכון. מקווה מאוד שאצליח לשמור את האלמנטים היפים האלה בחיי כשהפיתויים יחזרו להיות אינסופיים.

אני מבשלת כל יום, אין דבר כזה ביומיום שלי לפני. אוכלים טרי ובריא. מסתדרת עם מה שיש. אוכל שיש באמזון, הבגדים שיש לי בארון. מאד שונה.

עצוב לי שאני לא רואה את הבן שלי והבת שלי שגרים בניו יורק. כואב לי פיזית. כואב לי פזית לא לחבק את הנכדים.

חגים זה לא חגים. יש קושי ויש המון יופי ושקט.

חסרים לי הריקודים ברמה שלא תתואר. בשבילי זה משהו שמאד מחבר אותי עם העבר, ההווה והעתיד. זה בית הכנסת שלי,

המקום שלי. 

 

 

רגע נעים

זה היה רגע חד פעמי. הנכדים שלי חזרו מהארץ, הם היו בבידוד ועשו בדיקות קורונה, ובאו אלינו לארבעה ימים. בארבעת הימים האלה הרגשתי את כמות ההוקרה שלי. כמו צוף. כל נגיעה, כל חיבוק, כל סיפור, כל לילה להרדים.

היה לזה יופי וכיף אין סופי עם עצב של הידיעה שזה הולך להסתיים ולא יחזור עוד הרבה זמן.

לאט לאט הגברתי את העבודה, עובדת רוב שעות היום. יש כנראה המון צורך למטפלים בתקופת הקורונה. מצאתי את המשהו שמחזיק אותי בתקופה הזאת, כמו פעימת לב מאד מכילה. איכשהו מרגיש מאד יצירתי, מכיל, spacious.

תחושה שאני עושה מה שאני יכולה כשכולם סובלים.

צלילה פנימה לעומק של העבודה מבלי דברים שמפריעים.

עד שתסתיים הקורונה תהיה לי נכדה קצת יותר גדולה, מרגיש פספוס. אחר כך זה אחרת. השלב הזה לא חוזר. 

 

 

רגע קשה

איך שהקורונה הגיעה לארה"ב, בתי נועה חלתה בניו יורק. היא עברה תקופה מאוד קשה ואני כמובן הייתי מוצפת חרדה. עוד לא היה פשוט לקבל בדיקה - והיא הייתה עם ארבעים חום וצמרמורות מזעזעות. היינו שעות בטלפון לנסות להשיג לה אוכל כאשר משלוחים היו כמעט בלתי אפשריים להשגה. תודה לאל היא הבריאה אבל זה היה זעזוע וחוסר אונים לא פשוט.

עוד דבר קשה בתקופה הזו הוא הפער במידת ההקפדה על זהירות מהקורונה ביני לבין בן זוגי. המתח סביב זה מתיש. במיוחד כשאני מקפידה יותר מכל הסובבים אותי. נכנסה מידה של חוסר אמון שבדרך כלל לא קיימת בינינו. זה בא ממקום של אהבה ודאגה. זה מרגיש לי לפעמים כמו דאגת יתר חונקת.

זה בהלה אמיתית ועמוקה אצלו, ואני מנסה למצוא את הדרך לאמפתיה. חסרים לי הריקודים ברמה שלא תתואר. החופש של התנועה, השילוב של חברה, מוזיקה, זהות, ריקוד, התעמלות, תנועה, מחשבה, זכרון. מדבר אחד את מקבלת כל כך הרבה מתנות מבחינה רוחנית, פיזית, נפשית. יש הנאה אסתטית להרגיש את התנועה ולהתפעל מיצירות חדשות של הכוריאוגרפיים.

אני מאד, מאד, מאד מתגעגעת לזה. בשבילי זה משהו שמאד מחבר אותי עם העבר, ההווה והעתיד. זה בית הכנסת שלי, המקום שלי. שם אני שרה, רוקדת, מתבטאת, רואה חברים, שייכת.

מפגשים מקצועיים עם קולגות בזום זה קצת עצוב אבל אפשר, ללמד בזום זה לא אותו דבר אבל בסדר, אך ריקודים זה ממש לא. אין תחליף לדבר עצמו.

השנה האחרונה עם הנכדה שלי מגיל שלוש וחצי שלה ועד לארבע וחצי, זאת תקופה שלא חוזרת. בגיל שש-שבע יש עדיין קשר משמעותי אבל אחר. יש חיבור מאד פיזי עם נכדה קטנה. היא כל הזמן רוצה להתרפק איתך. אין לה משהו יותר כיף מלשחק איתי יום שלם בצעיפים ומוזיקה. לרקוד, לבנות, לעשות יחד אמבטיה ולדמיין. לשחק עם בובות. עד שתסתיים הקורונה תהיה לי נכדה קצת יותר גדולה, מרגיש פספוס. אחר כך זה אחרת. השלב הזה לא חוזר. 

היצירתיות שלי ושלה, החשיבות היחסית שלי בחיים שלה מאוד עוצמתית בגילאים האלה. עושה הרבה בלנסות לשמר את זה.

 

איפה מורגש בגוף?

הרבה מאוד בחזה, האזור הקדמי. איפה שמרגישים חרדה וטראומה.

הרגשה שייקית. רעד בגוף.

 

מה עוזר לך להירגע?

לצאת להליכה. אם קשה לי להכיל לבד אני מתקשרת לחבר, לחברה, לקולגה לדבר. מוסיקה.

זמן.

 

מה את צריכה לשמוע?

עושה שיחה עם עצמי, היתה לך טראומה בחיים ובגלל זה את מרגישה ככה ורועדת. אני מרגיעה את עצמי אבל לגוף שלי יש את הקצב שלו. לוקח לו זמן להירגע.

יש לי את כל הכלים אבל זה לא תמיד עוזר לגוף.

יכולה לומר לעצמי את הדבר הנכון,אבל זה לא מאגי, זה לא אומר שזה מיד עובד.

ברגעים היפים שלי עם בן זוגי אנחנו מתרגשים שבאנו שנינו משכול וכאב וכל אחד מצא את דרכו. זה לא מובן מאליו. יש רגעים מאוד יפים. לראות ביחד סרט, להקריא אחד לשני שירים, לספר על דברים שקרו בעבודה, לרקוד בסלון, להנות מהילדים והנכדים - אפילו מרחוק - ולהרגיש ברי מזל.
 

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

את הקצת פחות. למצוא כוחות להיות פחות גרידי. שישי נפגשים עם זה, בשבת עם זה, וגם הצגה, וגם סרט, וגם הילדים, וכמובן טיולים, לבלוע את החיים. אני לא רוצה להיות כזאת קלת תנועה, לא רוצה יותר מדי לטוס לפה ולשם. רוצה ריטם יותר רגוע ועמוק. אי אפשר הכל. 

מקווה שאזכור את הערך המוסף היותר respectful לדברים האישיים שלי. מתוך האין, מתוך השקט, יש יצירה מסוג אחר. כשהיה לי סרטן היו לי המון תובנות. אם שואלים אותי אם נשמרה לי ההוקרה האין סופית לזה שאני לא מתה, אני חייבת להגיד שזה נשמר רק חלקית.

זה היה אז מאוד מפתה לחזור חזרה לזרם המהיר של החיים. זה יהיה קצת דומה לפוסט קורונה. זה פחות דרמטי, כי זה קרה לכולנו ביחד.

אני לפעמים אומרת שאני בכלא אבל בהילטון. יש מיטה, יש אוכל, יש טלויזיה, ובסוף יש גם נייר טואלט. סגר מאוד מפנק. לא לקחו לי את האינדיבידואליות. יש טכנולוגיה. רק תוך כדי הערכתי שזה סגר מאד חלקי שלא עוצר אותי מהדברים החשובים. חוץ מקרבה פיזית עם בני משפחה וחברים.

 

מתחברת לעולם הפנימי שלי ושל המטופלים שלי.

קשב נקי.

יש בזה יופי שקצת שונה מיופי של עולם ומלואו של חיים.

 

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

נראה לי שהקלילות של חברה נותנת ביס מהאוכל שלה לא יקרה. לא יציעו. ואם יציעו, לא חושבת שאקח.

במחנות הריקודים תמיד יש מפגשים עם מלא חיבוקים ונשיקות, חמש דקות אחרי, מי שחיבק אותך מתעטש. אני אהיה יותר זהירה, ומקווה שגם הם יהיו זהירים. זה כמו summer camp יש בי חלק שמרגיש בת 16 שם. לא כיף להיות זהירה, זה ישתנה. עדיין לא יודעת עד כמה.

בריקודים, בטיסות, במסעדות, יותר נזהר. אולי יהיה קצת יותר מקובל לא לבוא לעבודה אם חולים. כשמטופל מצלצל ואומר שהוא קצת חולה, אני הייתי אומרת: בוא,זה פנטסטי. זה טוב שההגנות קצת יורדות - נלמד הרבה. חושבת שזה ישתנה. הפן של העבודה ישתנה, יעבדו יותר בזום.

אני מאד מקווה שחלוקת הזריקות תהייה הוגנת. בדיוק קראתי שכל מיני עשירים מציעים סכומי כסף גדולים כדי לקבל חיסון. מקווה מאוד שזה לא יצליח. זאת בעיה של בריאות הציבור. ויכול לגרום לבעיות ארציות. מקווה שיכבדו את החוקים וההגבלות שיצרו לחלוקה. אם לא, זה יגביר את המתח.

כבר עכשיו כמות השחורים שמתו מאד שונה מכמות הלבנים, מאד מרגיז ומעציב.

ההיסטוריה תספר לנו מה יקרה, אני יכולה לדמיין את הפרק בספר.

טקס

מדליקה נרות ביום שישי.

טיפול לכפות הרגליים בכל ערב. מסאז ורפלקסולוגיה. יש משהו מאוד מכיל בטיפול היומי הזה,כמו בתינוק, בכפות הרגליים. אף פעם לא טיפלתי בהן. זה קצת מטאפורה, זה מרגיע אותי ועושה לי טוב.

אם מתקשה להירדם יש לי אלמנט טקסי שאני עושה, למדתי את הטקס העתיק ממורה ליוגה עינת - נשימות מרגיעות ביחד עם תנועות ידיים.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

בשנים שארי היה בבית זה היה הסלון. אני הייתי שוכבת על הספה הירוקה, והוא היה מנגן בפסנתר. הוא היה מספר, משתף, ואז מנגן. אני הייתי מקשיבה ובאיזשהו רגע הייתי נרדמת. הוא היה מבין את זה.

אהבתי את הספה הירוקה.

אני אוהבת את המיטה שלי. אוהבת להכנס אליה, לעשות לי את טקס כפות הרגליים, לקרוא קצת. מרגיש לי המקום הכי בטוח.

 

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

בכל רגע נתון זה משהו אחר. באופן כללי הכי משמח אותי זה הקשרים הטובים שיש לי עם המשפחה שלי ועם חברים.

עבודה מעניינת, מאתגרת, להבין ולהכיל את האחר.

תנועה, חייבת תנועה, במיוחד ריקוד וטבע.

 

מה את מאחלת לעצמך

יותר רכות כלפי עצמי, פחות רגשי נחיתות, פחות אכזריות. יכולת יותר טובה לחיות את שארית חיי עם grace.

לפרגן לעצמי. אני עוד לא שם, אבל מאחלת לעצמי לדעת את מקומי ולכבד אותו ולזרום עם שינויים.

מתפללת לבריאות טובה.

 

עצה

סבלנות, אהבה, נדיבות כלפי עצמך וכלפי אחרים, הוקרה, חמלה,סקרנות, פתיחות, גמישות, נתינה, ונקווה לטוב.

bottom of page