אשה, אמא. אם היית שואלת אותי לפני 15,16,17 שנים אמא לא היה טייטל ראשון. היום אני מרגישה שאמהות והורות זה הדבר הכי מהותי וממלא עבורי. זה הדבר שאני מרגישה שאני עושה הכי טוב, הדבר הכי נפלא שיש לי היום. ומילים. אני אישה של מילים ורעיונות, שרוצה וחשה תשוקה אדירה לשתף, להשפיע ,לעורר השראה ולחולל איזשהו שינוי בסביבה שלי הקרובה והרחוקה. 

אשה , אמא ואדם של מילים.

חותמת :) 

​

​

​

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

ברמה האישית החיים לא מאד השתנו. שנינו די על קרקע יציבה, שנינו מפרנסים. לא נפערה תחתינו תהום. 

לא כלכלית, ולא חברתית. די נפגשים עם אנשים, מסתדרים עם פחות מסעדות.

המשפחתיות מאוד קיבלה פוקוס בתקופה הזאת. המון המון זמן יחד של כולנו והנאה של כולנו זה מזה.

הקשר של אורן עם הילדים מאד התהדק, במשך השנים הוא היה פחות בבית.

זה פחות הקורונה, יותר הנגזרות שלה ששאבו אותי לתחושה של דחיפות לעשות דברים ולצאת מהנוחות.

בסגר הראשון בילינו בסרטים, משחקים, בישולים. שחררתי את הבית מהבישולים שלי. זה הפך לבישולי שמנת ופחמימות, זרמתי עם זה. עליתי חמישה קילו.

​

​

אני מצאתי הנאה בתקופה הזאת בהתכנסות לקהילה, לסביבה, לשכונה.

​

​

התקופה העלתה כל מיני שאלות. שאלות על ישראל. איפה נמצא את עצמנו בעוד עשור? לאן נכוון את הילדים שלנו לטעת את עצמם? שינה תפיסה במחשבה, עורר חשש.

שישים השנה האחרונות בעולם הן שנים מאד טובות לאנשים, לזכויות הפרט, לחופש שלנו. אלה שישים שנה מאד שונות על רצף ההיסטוריה. זה נראה לנו מובן מאליו. יש הרבה יותר סימני שאלה. המסרים פעם היו יותר פשוטים. פתאום עולה השאלה האם חייבים לציית לחוק כמו שהוא? האם אפשר לעגל פינות? איפה חשוב לציית ואיפה להפעיל חשיבה ביקורתית? פתאום זה השתנה בשיח עם הילדים.

ישנם דברים שלא קשורים לקורונה. מאיה נוהגת. האם לאפשר לה לקחת אוטו לסופשבוע עם חברים לנגב?

מפחיד. מה היא תעשה בצבא? החיים עצמם, דברים משמעותיים וחשובים שקשורים לגדילה.

אני מצאתי הנאה בתקופה הזאת בהתכנסות לקהילה, לסביבה, לשכונה. הייתי פעילה בהפגנות בשכונת בבלי, התכנסות לקרוב.

ויש דברים שנראים פחות חשובים, מיני מחשבות על דברים מיותרים. יש כל מיני תעשיות שאני אומרת לעצמי שלא נורא, אני יכולה להסתדר בלעדיהן. היתה פה היסטריה של לק. האם זה באמת כל כך נורא והעולם לא יכול להסתדר בלי פדיקור ומניקור? אני מסתובבת בכיכר המדינה וחנות אחרי חנות סגורות, ועדיין יש חנויות שבחלון, במכירת חיסול חולצה נמכרת במחיר מכירת חיסול ב 5000 ש"ח. האם באמת מחוייב הקיום של זה?

קשה להגיד שאנחנו שומרים על ריחוק חברתי בצורה הדוקה. אנחנו הולכים עם מסכות. הולכים להפגנות, לבלפור. מהרגע הראשון של הקורונה עבדתי בחדשות, אף פעם לא הסתגרתי. הקונכיה לא נסגרה עד הסוף. אנשים שעבדו מהבית פיתחו יותר חרדה מהאנשים שהמשיכו לעבוד, שהגלגלים המשיכו להתגלגל ביום יום.

 

רגע נעים

עכשיו, היום כשחזרתי הביתה. לא רק זה שהבית ריק, שזה נחמד. זה שמאיה ויותם ביחד. הם רכבו על אופניים לפארק הירקון, לקיר טיפוס ומשם לנמל לאכול. הקשר שלהם מאוד התחזק בזמן הזה. יש הרבה רגעי מאיה יותם. אני רואה אותם שוכבים מול הטלויזיה יד ביד. התקופה הזאת מאד אילצה אותם לבלות זמן ביחד. היו גם מריבות, אבל זה חיזק את הקשר. תענוג גדול.

 

רגע קשה

יש לי אח שחי בסן פרנסיסקו. אבא של אשתו נפטר לפני שבועיים. הוא היה חולה ובדיאליזה כבר תקופה. יצא שבשנה האחרונה הם לא התראו איתו. הם כל פעם דחו ודחו את הביקור. היא הגיעה לבד להלוויה. בהלוויה היא דיברה על הפספוס. על זה שדחתה ודחתה את ההגעה בגלל הבידוד והנסיבות ולא יצא לה להיפרד ממנו. זה נעץ חזק את ההבנה של המציאות.

היה ליותם בר מצווה באפריל. היה אירוע ועליה לתורה שנאלצנו לדחות. דחינו ליולי. כשהגיע התאריך שאליו דחינו, חזרנו לסגר. שבועיים אחרי, המקום שבו תכננו לעשות את האירוע פשט את הרגל. ליותם כבר לא בא לעשות, המומנטום הלך. יש לי איזה צביטה כזאת, הוא כרגע לא רוצה כלום. הצענו לו בזום, במצומצם, הוא לא מעוניין. מרגיש לי שלטווח ארוך, יגיע יום והוא ירגיש פספוס. למרות שכן חגגנו את היום ועשינו זום משפחתי. חבל לי על הדבר הזה.

חסרה לי מאוד בתקופה הזאת הידיעה מתי נראה את חו"ל. החשק לנסוע לחו"ל מרגישה craving לנסיעות.

יש אנשים שאני לא יודעת מתי אראה אותם שוב ומקומות שאני לא יודעת מתי אהיה בהם שוב. לא יודעת אם מעציב, אבל נקודה פחות נוחה.

 

איפה מורגש בגוף?

אני בתהליך של שינוי תזונה. החלטתי שאני לא רוצה משטר אוכל ורוצה להתחבר לזה ממקום של מיינדפולנס. אני מגלה שקשה לי לזהות את התחושות.

יודעת שכשאני לחוצה או חוששת אני מרגישה את זה בכתפיים ובגב העליון.

אחרי 12 שנים שהייתי אדון לזמן שלי, פתאום משרה מלאה הכניס חשש ותחושה שהכל סוגר עלי ומתי אמצא זמן לדברים. שלושה ימים לתוך העבודה, והכל טוב.

מתח זה משהו שהרגשתי גם בעבודה הקודמת וגם פה. לפני שהתחלתי את העבודה הרגשתי חרדת ביצוע. שלא אדע מה לעשות, ואולי הם יגלו שאני לא יודעת. חרדת תפקיד המתחזה שאופיינית לנשים.  בחדשות היה המון סטרס ודאגה. זה מתחבר גם לפרפקציוניזם שלי. 

נאמר שהם מחפשים מישהי מנוסה והלחיץ אותי שיגלו שאולי הגזמתי בתיאור בקורות חיים. למרות שעשיתי לעצמי רציונאליזציה, שאף אחד הרי לא מצפה שאדע הכל מהרגע הראשון, היו כמה לילות שינה גרועה  ומתח בכתפיים, והתעוררות עם פיסית להרגיש את המחשבות חזק חזק.

 

הבטן - שמרגישה חזק כל פחד. כל חשש או אי ודאות. הבטן - כמו חוטפת אגרוף בבטן בכל פעם כשנזכרת במשהו שמפחיד אותי, מטלה מאיימת, מקום שאני פחות בטוחה בו או שמלא אי ודאות.

ודווקא בתקופת הקורונה, בעיקר בסגר הראשון שכאילו ביטל את כל הרעשים והטרדות ה"רגילות" של החיים, היה לי שקט - בראש, בבטן.

​

​

הסתובבתי הרבה עם השאלה, אם הבטן מייצרת אי נוחות, האם צריכה להקשיב או להתמודד? האם זו האינטואיציה שבאה להגיד לי זה לא בשבילך או פחד שצריכה לצלוח?

​

​

מה עוזר לך להירגע?

לדבר על הדברים.

מרגישה שהמחשבות מתרוצצות כמו כדור פינג פונג בראש.

לדבר משחרר לחץ. לפעמים עם חברות, לפעמים עם אורן. 

"לא לחשוב" לא עובד. עצם הדיבור משחרר,עצם השיח. משחרר, מכניס אויר.

 

מה את צריכה לשמוע?

לא מצאתי את הדבר האחד שעוזר.

הסתובבתי הרבה עם השאלה, אם הבטן מייצרת אי נוחות, האם צריכה להקשיב או להתמודד? האם זו האינטואיציה שבאה להגיד לי זה לא בשבילך או פחד שצריכה לצלוח?

עבדתי בחדשות 13. עשיתי מבזקים ברדיו. כתיבת מבזקים והגשה. היו שם יחסי עבודה בעייתיים, מערכת ציפיות לא ריאלית ותנאי עבודה לא מאפשרים. מערכת הרדיו נסגרה לפני שהצלחתי להרחיב את העבודה. נשלחנו הביתה בסוף יולי, זה היה חלק מגל פיטורים בחדשות. היו מאבקים בין ועד העובדים להנהלה והתנהגות לא מכבדת לעובדים. זה שזה נגמר שם היה לי לטובה. יצאתי עם זמן לחשוב. רוצה לפנות לעשייה אחרת אולי עשייה חברתית, אולי עמותות. ניסיתי למצוא את מקומי קצת אחרת, נראה לי שמצאתי טוב. התחושה בבטן טובה.

אני שם רק שלושה ימים. העובדה שגוייסתי על סמך הניסיון שלי, משמחת ומלחיצה. נלחצתי קצת, תסביך המתחזה. נראה שאני זה מה שהם רצו, מה שהם צריכים. איזה שורה שניפחתי ברזומה לא מעניינת אותם כי הם אוהבים אותי ואת מה שאני עושה. 

כשאני מדברת עם מישהו על מה שקשה, מה שמטריד אני צריכה הכרה. צריכה הבנה לסיטואציה, תחושה שזה לגיטימי להרגיש את זה. זה לא עוזר אם אומרים לי: זה לא עוזר לדאוג אז אל תדאגי. לפעמים יש משהו במחשבה הרציונאלית של אורן עם ניתוח קר שנותן פשטות.

במקומות של התחושה,כשאני במערבולות פנימית.אני צריכה לאוורר יותר מפתרונות .

איזון, בין חברות שאיתן אפשר לדבר בלי סוף על דברים ולהכיל, ולשקף  עם הראייה הקרה ומפוקחת של אורן, עושה סדר בדברים.

​

​

רוצה לשמר את המסוגלות לחיות עם פירורים במטבח.

​

​

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

את המשפחתיות.

תמיד היינו משפחה מאוד מלוכדת, ארבעתנו - אוהבים לבלות יחד, עושים דברים יחד. ארוחות, בילויים, שיחות. ובשנה האחרונה זה אף התהדק יותר. סה"כ אסתכל אחורה על השנה הזו כשנה טובה מבחינת המשפחה הגרעינית, זכרון נעים דווקא. 

את שחרור השליטה - 

היה משהו שקצת שחררנו. תמיד היה סדר יום, שעת שינה, ניקיון. הבית התנהל מאד מסודר. בתקופה הזאת שחררתי. אנחנו הולכים לישון לפני הילדים, הם מבשלים לעצמם. אני הייתי זאת שהכי הרבה יצאה מהבית. הכל התערבב, השגרה השתנתה כל הזמן. גמישות נוצרה. אני מחבבת את הגמישות הזאת. יאכלו, לא יאכלו, מה יאכלו, מרגישה שהצלחתי לשחרר משהו וזה בסדר.

רוצה לשמר את המסוגלות לחיות עם פירורים במטבח.

​

מה לא יחזור להיות כשהיה?

אני חושבת שכל ההתנהלות הסטרילית של לא לשתות מפה לפה מבקבוק ומרחק בין אנשים, בעיקר לילדים יקח הרבה זמן עד שיחזירו את המסוגלות לגעת בצורה משוחררת.

המסכה. כשאת יוצאת מהבית את מרגישה כמו אם לא לקחת את הטלפון, משהו חסר. זה הפך להיות טלפון, מסכה, משקפיים. אם מישהו עומד קרוב זה מרגיש לא נוח. דברים שהגוף התרגל אליהם פיסית. יקח זמן עד שנרגיש נוח לחבק חברים, לעמוד קרוב. או שזה יחלוף מהר, מתרגלים מהר לדברים.

אני רוצה להאמין שכל מיני תעשיות שלא היה מזיק אם היו נעלמות מן העולם , היו נעלמות, כמו הפקת אירועים גרנדיוזים. יקח זמן אבל זה יחזור.

אם אני צריכה ממש לנחש , לאט לאט הכל יחזור. היכולת של אנשים להסתגל לשינויים היא מדהימה ומפתיעה כל פעם מחדש.

​

טקס

טקס יום הולדת - שולחן יומולדת עם פירמידה של ארבעה בלונים, ברכות ומתנות. 

תמיד ביומולדת הולכים לחדר בריחה. 

אין לי טקסים עם עצמי, יש רוטינות.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

חדר השינה, המיטה. היא מאוד נוחה. המיטה מול הטלוויזיה. אוהבת ביום שישי בצהרים להיכנס למיטה ולצפות בסדרה.

המרפסת. יש לנו מרפסת צופה לים. אוהבת לשבת שם אחר הצהרים ולראות את השקיעה.

 

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

אהבה, חיבוק.

הכי קלישאה אבל באמת, קשר אנושי. כל אחד מהדברים שאני אוהבת לעשות בסוף זה רק אם זה עם  אנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי וכיף לי בחברתם.

​

מה את מאחלת לעצמך?

הכל עכשיו סביב העבודה החדשה. מאחלת לעצמי שהמיזם יצליח ושאני אפרח בו.

שאצליח להגשים, אחרי כל השנים שאני מסתובבת סביב וסביב וסביב. שאוכל להגיד, זה הדבר.

יש לי קצת הלקאה עצמית על העשייה המקצועית שלי. יש לי נגיעה פה ושם, אבל לא עשייה משמעותית.

בכל דבר שעשיתי , טיפסתי שלב שניים אבל לא עשיתי משהו משמעותי. עשיתי המון התחלות. קופי רייטינג, קריינות, כתיבה. אם זה יצליח ויתפס אוכל להגיד שכל הדרכים הובילו לזה. זה יארוז את הכל ביחד.

היו הרבה תקופות בחיים שלי שאמרתי, השנים עוברות ואין שם דבר שאני יכולה להגיד שעשיתי.  

אנשים שמסתכלים מהצד לא מבינים על מה אני מדברת, הכל נראה כל כך מרשים - ברשתות החברתיות ובכלל - הקריינות, ההופעות בטלוויזיה, הכתיבה ועוד ועוד. המון נקודות מרשימות שעשיתי עליהן "וי", אבל אני מרגישה שבאף אחד מהתחומים לא התמדתי עד הסוף, מספיק כדי להמריא, כדי להגיע לגבהים, להגשים את הפוטנציאל, כדי להסתכל לאחור בסיפוק ולהרגיש שבניתי משהו משמעותי. 

 

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

לחשוב פשוט. 

לסמוך על עצמך שמה שלא יהיה, נמצא את הדרך להסתדר איתו.