בקרוב
מיכל, 62
ירושלים, ישראל | אוקטובר 2020
אישה, בת זוג, אמא, בת, אחות, מורה, חברה. חלק ממשפחה.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
תקופה עם עליות ומורדות. בהתחלה הכל נעצר. שגרת החיים השתנתה. הנוכחות בבית השתנתה.
יש הרבה חוסר וודאות כי אלי לא עבד. זה לא הכלכלי כמו התעסוקתי, הכל השתנה.
בהתחלה היתה תחושה של חופש, שכולנו כל הזמן נמצאים פה.
יואב בבסיס פתוח ומגיע בכל יום הביתה, אלי פה, אני חלק מהזמן.
כל הזמן ביחד בבית אבל זאת לא השגרה הרגילה. רגילים להיות ביחד בדר"כ בכיף, בחופש.
הקשרים הבין אישיים השתנו. יש חברים שגרים מאד קרוב ולא ראיתי כמעט שנה. כל אחד מהסיבות שלו. הם מבודדים כי יש אדם בסיכון בבית, או מבוגר שגר איתם.
מזג האוויר לא תמיד מאפשר לשבת עם חברים בחוץ, אז יושבים בבית. אחרי כמה זמן את מתחילה לחוש אי נוחות, אולי זה יותר מדי זמן. הגבולות של המפגשים נעשים אחרים.אני באה במגע עם ילדים שעליהם לא רואים תסמינים. מטרידה המחשבה שאדביק משהו אחר.
כמעט ולא פוגשים משפחה, אין סרטים, אין הצגות, אין מוזיאונים. אין את האופציה. בבתי קפה אי אפשר לשבת, חנויות סגורות. העיר משתנה. ככר ציון הפכה להיות מקום מפגש. הביאו עצים, סדרו ספסלים ואנשים מגיעים עם שקיות אוכל ויושבים. ממקום שהיו עוברים בו ,זה הפך למקום ישיבה ומפגש. אנשים לומדים לנצל את המרחב העירוני.
יש לי מזל שאני הולכת לעבודה, כך אני פוגשת אנשים. יש לי את חברות הבוקר שלי, שותות כל יום קפה ביחד לפני העבודה, נקודה של שפיות בתוך היום.
כשאמרו שיש עשרה ילדים מאומתים ללא תסמינים זה היה מטריד. את מבינה שאת באה במגע עם כל כך הרבה ילדים חולים ואת לא יודעת.
חזרנו ללמד. לפני שבועיים הודיעו לנו שיש כמה ילדים ומורה שחולים בקורונה ונכנסתי לבידוד. לחכות לתוצאה של הבדיקה הראשונה היה קשה. כשאמרו שיש עשרה ילדים מאומתים ללא תסמינים ,זה היה מטריד. את מבינה שאת באה במגע עם כל כך הרבה ילדים חולים ואת לא יודעת. ואז, אחרי המתנה של יומיים, הבדיקה לא הופיעה באתר. אמרו שאצטרך לעשות שוב. ושוב מתח. זה לא הלעשות את הבדיקה, זה להגיע למקום שעושים את הבדיקה. אחרי שקיבלתי את האישור לצאת מהבידוד, הדבר הראשון היה לצאת להליכה. ללכת מבלי לחשוש שמישהו יעצור אותי.
לפני שנכנסתי לבידוד חשבתי שאכתוב ואעשה מלאכות. הזמן טס מבלי שבכלל הפנמתי מה קורה לי בתוך הדבר הזה. זה עבר מאד מהר, למרות שנראה שזה לא יגמר לעד. בעוד כמה ימים חוזרים לבית הספר. ואז נהייה באותו סרט שוב. הכל מתחיל מחדש. לא יודעת מה שלום הילדים החולים. מצד אחד חשוב לדעת, מצד שני יש את הפרטיות.
רגע נעים
הביחד. ממש בהתחלה, כשאף אחד לא הבין מה קורה. וגם יואב היה בבית היתה לנו סוג של שגרה נעימה,
הרבה זמן ביחד בבית, ארוחות מסודרות ביחד.
זה שיש לנו אחד את השני בתוך הבלאגן ,בבית, ביחד, מרגיש בטוח.
כשנסענו בפעם הראשונה לים או כשנסענו נסיעת לילה למדבר לראות את כוכב שביט.
באיזשהו מקום אני כבר לא זוכרת איך היה לפני כן. אנחנו צוחקים בבית הספר שאם ילדים בכתה א׳ יראו אותנו ללא מסכות הם לא יזהו אותנו.
החזרה לשגרת העבודה אחרי תקופת הסגר הראשון היה כיף עם כל המורכבות שבזה.
לשמוע מילד שקשה לו, שהמלאכה מאד עוזרת ומרגיעה אותו זה נעים.
בתקופה שהייתי בבידוד קיבלתי הרבה דאגה . טלפונים משלוחי אוכל הביתה. זה היה נעים.
ואז את פותחת את העיתון וקוראת שבדידות זה גורם מקדם.
רגע קשה
כשאלי העיר אותי באמצע הלילה ואמר שהיתה לו תאונה.
אם אני מתקשרת לאמא שלי ושומעת אותה קצת שפופה זה עושה לי תחושה לא טובה בבטן.
כל הזמן מתלבטת ולא בטוחה מה נכון. לנסוע לראות אותה או לשמור עליה. מה הדבר הכי נכון ששומר עליה.
אני באה במגע עם ילדים בעבודה ויש לי בן בצבא שנוסע וחוזר. לכל אחד יש את המקרה הפרטי שלו. הדבר שהכי מפחיד אותי זה להיות מישהו שגורם למשהו אחר להיות חולה. זאת תחושה קשה להיות זה שמדביק מישהו. אנחנו כל הזמן מסתובבים.
אני לא רוצה להיות זאת שחס וחלילה תדביק את אמא שלי.
האווירה עכשיו היא של down. יכול להיות שזה מזג האוויר שנהיה אפרורי שמוסיף לאווירת המלנכוליה. הימים מתקצרים, זאת העונה הזאת של השנה ועם כל מה שקורה מסביב, זה לא נעים להיות לבד כל הזמן בתוך זה.
ואז את פותחת את העיתון וקוראת שבדידות זה גורם מקדם. ושוב התלבטות.
כשהודיעו לי שאני צריכה להיכנס לבידוד. חשבתי, מה לעשות בבית יש בשפע, אבל איך אוכל להסתדר בלי ההליכות באוויר, בחוץ.
איפה מורגש בגוף?
לא מרגישה לחוצה. מרגישה חוסר יציבות. הגוף כנראה לחוץ אבל אני לא מרגישה את זה. אני רגועה. לא מרגישה חוסר נוחות או שמשהו לא טוב קורה, אבל כנראה שזה קורה בגוף.
בסביבות יום העצמאות יצאה לי פריחה על הפנים.שילוב של חומרי חיטוי ומסכה, הכל ביחד.
בדר״כ כשאני מרגישה לא טוב זה הבטן. מערכת העיכול. אם אני נבהלת אני ישר צריכה לשירותים.
היו כמה רגעים לחוצים. כשאלי נפצע ולפני הניתוח שלו. היו תקופות שהייתי יותר לחוצה או מוטרדת.
הסריגה דורשת ריכוז ומכניסה לסוג של מדיטציה.
מוצאת שבימים האלה היא מקרקעת ומרגיעה את הילדים. יש סדר וחוקים שנותנים רוגע, בטחון ותחושת סיפוק.
משהו שעוזר לך להירגע?
לנשום, ללכת, לזוז, לא לעצור, להיות בפעילות. לחשוב על דברים אחרים.
דברים שעובדים ביום אחד לא עובדים ביום אחר.
לשמוע מוזיקה, לקרוא, לעשות יוגה, לעבוד בגינה. מלאכה - רקמה וסריגה. זה מרגיע. אני לא אוהבת לסרוג לפי הוראות, זה בדיוק ההפך ממה שאנחנו מלמדים את הילדים, מעדיפה לזרום עם זה. יש ילדים שעושים ומפרקים עשר פעמים כי זה לא מדויק, גם אני כזאת. לכן אני סורגת ללא הוראות. יש ילדים שסורגים סריגה פרועה וחופשית, רואים שהם נהנים, זה היופי שלהם.
כמו כתב יד, לכל אחד את הייחודי שלו.
זה טוב למוח, יכולת ההסברה שלי מאוד השתפרה. מלאכה זאת מתנה, זה שיעור של תרפיה.
אני מאוד אוהבת ללמד. פירקנו את הלמידה להרבה שלבים, זה כמו סוג של חפש את המטמון עבור הילדים. צריך ללמוד את התנועה של היד. רק כשאת תומכת ועוזרת להם להזיז את היד הם לומדים את התנועה. חייב להיות המגע האישי כדי שהם יבינו איך היד צריכה לזוז.
בכתה א' מכינים 2 מסרגות ולומדים לסרוג, זה ללמוד שפה, זה לוקח זמן. בכתה ג' לומדים לסרוג במסרגה אחת, זה מאתגר. בשתי מסרגות אתה משתמש פיזית בשתי הידיים, במסרגה אחת אתה צריך קורדינציה יותר טובה, צריך לשמור על המתח של החוט. בכתה ד' רוקמים, עובדים עם מחט.
בכתה ה' סורגים ב-5 מסרגות. עבודה ספירלית. זה דורש ריכוז והקפדה על כיוון תוך כדי תנועה מעגלית.
הסריגה מאמנת מודעות ומיונות בשתי הידיים וגם מעירה ומקדמת את היכולות המנטליות של הילד דרך הטרנספורמציה מחד מימד, החוט. לדו-מימד, היריעה שנוצרת. לתלת מימד, המוצר המוגמר.
הסריגה דורשת ריכוז ומכניסה לסוג של מדיטציה. מוצאת שבימים האלה היא מקרקעת ומרגיעה את הילדים. יש סדר וחוקים שנותנים רוגע, בטחון ותחושת סיפוק.
מה את צריכה לשמוע?
השבוע הלכתי והרגשתי קצת סחרחורת. אמרתי לעצמי - איזה עץ, איזה פרח, השמים כחולים. להעסיק את הראש במשהו אחר.
זה עבד. לא תמיד זה עובד.
הלוואי והחוקיות היתה קבועה שאתה יודע שאתה עושה אחד ועוד אחד זה שתיים.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את הקצב האיטי שלה, הזמן שינה משמעות. פעם להיות יום בבית זה היה בזבוז. עכשיו יש זמן בשפע בבית.
יש משהו כיפי בלא לעשות כלום. אתה קם ולא תמיד יודע מה אתה הולך לעשות במשך היום.אין לי שום בעייה להיות בבית בלי משהו מוגדר לעשות. אני כל הזמן מוצאת מה לעשות.
הייתי רוצה לשמר את זה שהקצב הואט, אבל האמת שכבר עשיתי את זה פעם בחיים שלי כשהפסקתי לעבוד בסטימצקי. לפעמים יש טיפה לחץ בעבודה אבל אין מה להשוות למה שזה היה. את זה שאנחנו ביחד. יואב משתחרר בעוד כמה שבועות, זה יצמח למשהו אחר.
יש לנו שבוע שהוא כאילו חופש אבל אנחנו צריכות לשבת ולחשוב איך מלמדים את הילדים מלאכה בשלט רחוק אם הסגר יחזור, איך ללמד באופן יותר בטוח פיזית בבית הספר. זה כל הזמן משתנה, אנחנו לומדות.
למדתי את עצמי לרקום ולסרוג ביד שמאל כדי שאוכל להסביר לילדים. יש לילדים דפי עבודה. דרך הטלפון, בלי תמונה הצלחתי להסביר לילדים איך לסרוג. בזכות התקופה הזאת יכולת ההנחייה שלנו השתפרה פלאים.
זה מה שאני עובדת עליו כל הזמן. איך אתה מסביר לילד לעשות מלאכה ונותן לו להרגיש שטעות זה דבר טוב ולא רע. מטעות לומדים. אני אומרת להם: זה טוב שעשיתם טעות וראיתם שעשיתם טעות. זה אומר שאתם מבינים מה שאת עושים ושיש יותר מדרך אחת.
אני חושבת שהילדים יהיו יותר עצמאים בעקבות התקופה הזאת. אנחנו נצטרך לדעת איך לשחרר.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
אני חושבת שמה שהשתנה זה המרחב האישי. המרחב האישי שלנו מאד גדל.
אתה פחות נמצא עם אנשים, יותר מנותק פיזית. אני מרגישה שמשהו בכישורים החברתיים שלי קצת החליד.
פתאום צריך לשמור על שני מטר מרחק. במדינה שלנו שאנשים לא יודעים לעמוד בתור זה מאוד משמעותי, זה בולט. אנשים לא נדחפים.
אנשים לא מתחבקים. כל מפגש היה עם חיבוק . מעניין מתי זה יחזור. כל אחד שומר את הידיים לעצמו.
טקס
שטיפת ידיים. כשנכנסים הביתה דבר ראשון שוטפים ידיים.
מאז שיואב התגייס יש לנו ברכה שאני אומרת לו כל בוקר: צא בשלום, חזור בשלום, יום נעים.
הוא אמר לי, אמא זה מה שאת צריכה להגיד לי. אפילו כשהיתי בדרום אפריקה הוא היה מתקשר בבוקר כדי שאגיד לו או שהייתי שולחת לו הודעה. זאת המנטרה שלנו.
אוכלים ביחד הרבה יותר ארוחות.
אלי ואני עושים הליכות ביחד. יוגה והליכה.
אני כל יום מתקשרת לאמא שלי.
ומתחילה את הבוקר בשיחה עם אחותי. זה נחמד שאני יכולה לדבר איתך בדרך לעבודה.
עוד דבר שנוצר בתקופה הזאת , למרות שלא נפגשים פיזית כמשפחה מורחבת, מדברים הרבה יותר. הקשר יותר רציף.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
יש ספה בסלון שמאד אהבתי אבל אלי גילה שזה המקום הכי טוב בבית ולקח לי אותה.
בסגר הראשון אלי עבד מחדר השינה ואני בסלון ליד החלון. יש שם רוח ואור רואים יפה את כל הבית. מקום נוח כשאני כותבת ומציירת.
הגינה. בגינה כיף. נהנית לעבוד בה. אני בתהליך פרידה מהגינה. כל צמח הוא אחרת בכל עונה.
הנוף בבית החדש הוא כמו ציור. מהסלון יהיה נוף מאוד יפה שמרחיב את הלב.
יהיה מוזר לעשות גינה על המרפסת אך אני מניחה שזה אפשרי.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
לא לדאוג
להיות עם האנשים שאני אוהבת. אני אפילו לא צריכה את האנשים שאני אוהבת לידי, אני צריכה לדעת שהאנשים שחשובים לי בסדר.
אם לכל מי שחשוב לי טוב, אז גם לי טוב.
לפעמים כשאני בחוץ ויש ציוץ של ציפורים והרוח נושבת, זה מספיק בשבילי בשביל להרגיש שמחה.
להנות ממה שאני עושה. יש לי מזל שאני עושה עבודה שאני מאוד נהנית ממנה.
אני אוהבת להיות בחוץ, בטבע.
מה את מאחלת לעצמך?
שהתקופה והוירוס הזה יהיו מאחורינו.
שכולנו נהייה בסדר.
שאוכל להמשיך ולעבוד ולעשות דברים שמעניינים אותי.
נראה כאילו התקופה הזאת לא תסתיים, אבל זה יסתיים.
כל הזמן יש לי בראש את מלחמת המפרץ. כולם הלכו עם תיקי מסכות והעיר היתה נטושה. כפי שזה התחיל כך זה הסתיים. ביום אחד כולם חזרו לשגרה והעיר היתה מוצפת באנשים.
זאת ההקבלה למה שאני חושבת שיהיה כשזה יגמר. הכל יחזור להיות כשהיה כשזה יסתיים, הכל יחזור להיות כשהיה.
עצה
ענווה והתחשבות לא לשכוח שלמעשים שלך יש השלכה גם על האחרים.
להתייחס בכבוד למה שמסביבינו, לסביבה, לטבע. הכל מאוד שברירי ויכול להשתנות ברגע.
גם אם אתה לבד אתה לא ממש לבד.