בקרוב
נועה, 37

ברלין, גרמניה| אוקטובר 2020
אני מעוניינת בחופש פנימי וחיצוני, ללא קווים ישרים. דמיון זה חלק גדול מהמהות והיום יום שלי.תנועה, ריקוד, מוזיקה. אני חושבת שהכשרון הכי גדול שאני אוהבת בעצמי זה אינטואיציה. להרגיש אנשים. זה הדבר שמכוון אותי. מחוברת לאינטואיציה ופחות להגדרות וחושים פיזיים.
מנסה לחבר בין חולמניות לקרקוע, בין שמים לארץ.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
גרמה לי להבין כמה אני יכולה לאהוב את ההתקרקעות. הייתי קופצנית ,במשך הרבה שנים זה הגדיר לי את החופש.
אני יכולה לחוות אותו בכל מקום. אחרי הפרידה מיורג חבר שאל אותי: עכשיו תישארי פה בברלין? אמרתי:אני לא אקח את לילי מאבא שלה. פתאום יש לי כוכב צפון.זה מקרקע אותי.
הייתי קמה כל שבוע ואומרת: קוסטה ריקה? תאילנד? שוויץ? ופתאום אני פה. הפתיע אותי הקרקוע, השורשיות.
הבית מרגיש אחרת כשאני לא עוזבת אותו כל הזמן. אני פה, אני מפתחת קהילה, אני מטפחת את המרפסות.
ריקוד זה הסיבה שהגעתי לברלין.לרוב אני רוקדת במועדונים. מה שאהבתי בברלין זה שהמועדונים פתוחים כל היום. זה לא חייב להיות עם שתיה. זה ריקוד פיקח והוליסטי.
ריקוד זה הכי אישי ספונטני ומשחרר, יותר מסקס.
עכשיו עם הקורונה אין מועדונים ואין פסטיבלים שהיו חלק גדול מהחיים שלי.מצאתי גאגא וקבוצות ריקוד בחוץ.
התשוקות של אנשים זה כמו מים, תמיד ימשיכו לזרום. התשוקה לריקוד הפכה להיות משהו הוליסטי. אנשים באים לרקוד בשביל לרקוד, לא בשביל להתחיל עם בנות ולשתות. רקדנו בחוץ, עכשיו מנסים להבין איך לעשות את זה בחורף. רוקדים שעות. את חייבת לשמור מרחק. כל הסיפור של הריקוד קיבל פן מיוחד.
ריקוד זה הכי אישי ספונטני ומשחרר, יותר מסקס. מצד שני המוזיקה כל כך מחברת. קומיוניטי ואינדיבידואליזם. חיבור מיוחד לרקוד עם אנשים אחרים, עם מוזיקה. לא מצאתי את זה באף מקום. כל כך קיצוני לשני הכיוונים.
רגע נעים
כשהתחיל האביב, בחודש אפריל, בשיא ההגבלות, היה אפריל ראשון בלי יורג בבית. זה הרגיש מאוורר ונעים.
הלכתי וקניתי שישים צמחים חדשים לאביב. שתלתי בשתי המרפסות והיה מדהים. כל כך הרבה צבע וריח וירוק. יש לי שני גפנים שאני מאוד אוהבת. הייתי כל היום במרפסת בתקופה הזאת עם הפרחים. מתאהבת בכל פרח.
להיות עם לילי היה כיף.
היה נורא כיף שאין לאן ללכת. כאילו חופשה אבל בלי לחץ. אין לאן לשאוף, יש לחיות את הרגע ב let go מוחלט.
אין עבודה , ואין אשמה שאתה לא עובד. הרגיש שכל העולם מלבלב. שקט אינסופי כמו יום כיפור. הרגשתי את השקט האין סופי, הרשתי לעצמי להתחבר לזה. ליערות המלבלבים באוסטרליה אחרי השריפות.
ברגע שהתחילה הקורונה עצרתי את המשכורת שלי והעברנו כסף לעובדות. התחלתי לראות את החסכונות שלי נאכלים, הרגשתי עם זה טוב. הסתכלתי מהצד ואמרתי, עכשיו אני נותנת משהו למצב הזה. הפרידה זה עול כלכלי והרגיש לי שזה לא כל כך מפריע לי.
החודש הראשון הרגיש מגפה, התחברתי לכאב העולמי אבל גם לפריחה של mother nature.
שואלת את עצמי מה הפתרון ,מה יש לקחת מהפחד הזה.
רגע קשה
לשמוע את החברים שלי בניו יורק מתארים מה קורה שם היה מאד מאד קשה.
כל החברים שלי בניו יורק עוברים דברים מאוד קשים. לדמיין את ניו יורק בלי אנשים קשה. הייתי מבואסת מזה שאמא שלי לא יכולה לבוא לבקר ואני לא יכולה לנסוע אבל שמחה שלהם בקיבוץ מרגיש פתוח.
הכאב העולמי כל כך גדול אבל זה מרתק.
קשה להרגיש שני רגשות סותרים בד בבד. אם אתה מרגיש אהבה אתה לא מרגיש פחד. היו דברים יפים. הטבע מספר אחד.
מה שעושה לי רע בכל התקופה הזאת זה הסגר הפוליטי בארץ, זה הופך לי את הבטן.
זה קשור לקורונה, זה חושף את האמת. 2020 מלאת מכות.
חשיפת ההתעללות בילדים בגן ברמלה לא קשור לקורונה אבל לתקופה. בן של חברה שלי היה בגן. ראיתי סרטונים איומים ממה שקרה שם,לא הצלחתי להשתחרר מהם.
2020 מלאת מכות. לא לי אישית אבל להרבה חברים שלי קרו דברים קשים.
איפה מורגש בגוף?
בבטן. ממש בבטן התחתונה, ברחם. אפילו כשאומרת את זה מרגישה.
משהו שעוזר לך להירגע?
הדמיון. איזשהו שריר שפיתחתי, לדמיין את הדרך החוצה, את הפתרון, ואז לבנות סביבו מציאות, הגיון, דרך, תכנית. לדמיין את הפתרון.
והחברה שלי. יש לי חברה אחת שהכי רואה אותי מכל האנשים. יש לנו יחסי אמון. עברנו המון ביחד. יצא לנו להיות בהרבה משברים ביחד ולחשוף את האמת. היא אבן בשבילי.
אנחנו 3 single moms שבונות עכשיו את העסק ותומכות אחת בשניה.
בזמן הקורונה הן הקורונה buddy שלי. נפגשות עם הילדים.
אני רוצה להיות אמא טובה. חלק מזה זה לשאול את עצמך- אני אמא טובה? כל יום שואלת את עצמי.
מה את צריכה לשמוע?
תמיד יש דרך לפתור דברים.
קשיים יוצרים את היצירתיות הכי גדולה. להכל יש פתרון, יש דרך.
אזור הנינוחות שלי איפה לגור הוא לא מאד גדול. הפחד שלי זה לגור בשכונה שאני לא מאוד אוהבת. קשה לי אם אהיה בשכונה שארגיש בה לא נוח כישראלית וכאמא. הרבה מאוד שנים של יזמות ושל להיות הבוס של עצמך את מבינה שאת יכולה לפתור דברים.
סומכת על המוטיבציה שלי, סומכת על עצמי ויכולה לעורר אמון באחרים. תמיד יש דרך לפתור דברים.
שואלת את עצמי מה הפתרון , מה יש לקחת מהפחד הזה.
לא מגיעה לאיבוד שליטה. עכשיו כאמא , אם יש לי פחד קיומי, נותנת מקום לתחושה, ולהבין מה יוצא ממנה.
רוב הפחד שהרגשתי בחיי זה פחד מלהיות לא חופשייה.
אחרי הרבה שנים של יזמות אתה מפתח יכולות לסמוך על עצמך, ליצור משהו חדש אם צריך.
התקופה הזאת ספציפית לא חשפה את הפחדים שאני מתמודדת איתם. מרגישה מאד ברת מזל בתקופה הזאת, שמורה בצמר גפן.
.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את ההערכה והזהירות שלנו ביחס לטבע, את ההנאה מהשורשיות. הכי הרבה זמן בחיים שלי שלא נסעתי. חודשים בברלין מבלי לנסוע לשום מקום. כל כך שונה מכל ה 20 שנה האחרונות. היה מקסים. עם כל האהבה שלי למקומות ושפות, את זה הייתי רוצה לשמר.
יש הערכה חדשה של קשרי משפחה וחברים. לכולם יש יותר זמן לשיחות ארוכות.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
אני חוששת שהמון אנשים לדורות יפחדו ממגע אישי ויהיו היגיינים בצורה היפוכונדרית.
הורג אותי לראות ילדים עם מסכות, פשע לאנושות, זה מה שאני רואה.
מקווה שהתקופה תעורר באנשים יכולת לקחת כוחות מנשימות, יוגה, סקס ושמחה. זה מה שמחסן את הגוף במקום מסכות והתרחקות.
מרגיש לי שהרמה שהממשלות החשוכות הביאו אותנו היא נמוכה מאד. קורה משהו ואנחנו מזדעזעים, ואז מגיע עוד דבר יותר נמוך, וכבר שוכחים את מה שהיה לפני שבוע. אני מקווה שזה יתהפך. כשהייתי ילדה היו בעיות פוליטיות שונות, היה שמאל וימין, אבל היו ערכים. ערכים שנשמרו.היום זה לא כך.
אני חוששת שלא יחזור עולם הבידור. אני מרגישה שאדם ממוצע לא מבין כמה זה תורם לאנושות אמנות ומוזיקה. הפסטיבלים מפיצים אור בעולם, מקווה שהם יחזרו.
פגשתי היום חבר מוזיקאי. לשמחתי הוא הופיע המון בשנה שעברה אז הוא לא במצב כלכלי מדאיג, אבל הוא לא יכול להופיע כבר כמה חודשים. הצעתי לו לעשות silent party.
ניטשה היה לדעתי בעניין של ריקוד. כפילוסוף, אחד המשפטים שלו:
“And those who were seen dancing were thought to be insane by those who could not hear the music”.
זה היה החזון שלו למסיבת אוזניות.
כשאנחנו רוקדים אנחנו מקפידים על ריחוק חברתי. הבעיה זה לא ההתקהלות, זה הרעש. זה המוזיקה שהשוטרים מבקשים להחליש. אם כולם ירקדו עם אוזניות לא תהייה בעיה.זה חוויה מטורפת, ריקוד טהור, התקרבות לדת שלי.
טקס
אני לא בנאדם טקסי ולא אוהבת שגרה.
אין לי כמעט רוטינה בכלום.
כשאני עושה ספורט ויוגה זה מסתיים תמיד אותו דבר, תמיד תרגילי נשימה וחיבור להרגשת הודייה.
להתעורר עם לילי בבוקר זה אושר. אנחנו ישנות באותה מיטה, איך לא? מאד טבעי וכיף לישון איתה. מעט כל כך שנים קיימות בשביל זה. להתעורר איתה זה האושר הכי גדול. היא נוגעת לי באף ואומרת" יום יפה היום".
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
המרפסות ללא ספק. כמו שני ג׳ונגלים קטנים. הייתי מסתכלת ואומרת: "כמה אושר הצמחים נותנים."
המטבח , המטבח שלי מקסים.
עשינו יום טעימות ל Tut gut בר המשקאות הטבעיים שאנחנו פותחות, מקום של משקאות סופר פוד. הם יפים יפים וטעימים ובריאים. הכל אנחנו מייצרות כאן. superfood shot מוגש עם תמר ישראלי. חלב שקדים שאנחנו מכינות, ספירולינה, מאצ'ה, ועוד דברים טעימים, בריאים ויפים.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
ספורט, להזיז את הגוף. זה פשוט הפתרון להכל. אני אומרת לאנשים- אין מצב להיות מדוכא אחרי יוגה.
אני רוצה להיות אמא טובה. חלק מזה זה לשאול את עצמך- אני אמא טובה? כל יום שואלת את עצמי.
האם האוכל שלה טוב? זה מחויבות - דהרמה.
הדבר שהכי מדיר שינה מעיני זה שטוב לה ושהיא בטוחה. זה הכי חשוב לי בעולם.
ושההורים שלי בטוחים. עם כל האנטגוניזם לקיבוץ אני מלאת שמחה לפינה החמה שיש להם. אני מרגישה ברת מזל שהם שם.
תרגילי נשימות ויוגה, מחזיר אותי כל-כך מהר לזן.
מה את מאחלת לעצמך?
לעבור עוד רובד במסע שלי לאינטימיות, בן זוג, העולם הרומנטי.
חברים ומשפחה. בכל הקשרים שלי לחוות רמות יותר גבוהות של אינטימיות.
מאחלת שהxxx? ימשיך להיות אור ירוק ודרך חיים.
ושלילי תהייה שמחה כל הזמן, זה בראש הרשימה. אבל זה מאוד קשור לשמחה שלי. זה די סימביוטי כרגע. שתהייה בטוחה ושלא יחסר לה כלום.
שנשמור על הערכים שלנו.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לנתב את הפחדים למוטיבציה. הטרנספורמציה הכי חשובה, ללמוד להפוך פחד ליצירתיות.