top of page

נטע, 57

Untitled-1.png

סיאטל ארה"ב | אוגוסט 2020

Thoughtful, compassionate, loyal, loving,

optimist, intuitive. 

 

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

הכל מוזר. יש הבנה שזאת תקופה שצריכה לעבור. צריך למצוא דרך לשרוד, לחיות ולהנות באופן שלכולם יהיה נעים וטוב.

מוזר לי שהבן שלי לא יכול לחבק אותי ואני אותו.

אנחנו משפחה מאוד פיזית. מאד נוגעים ומחבקים. אוכלים אחד לשני מהצלחת. חוסר אפשרות לזרום עם זה עם גלעד מאד קשה. אנחנו וקרן עדיין ככה כי היא בבידוד. גלעד מסתובב הרבה והוא לא יכול. זה נורא קשה. הוא לא יכול להיכנס הביתה. נורא קשה המעבר בין בחיים בחוץ שהכל כרגיל חוץ ממסכה לבין לבוא הביתה ולהרגיש זר בבית. הוא לא יכול להיכנס הביתה, לא יכול להתקרב. אנחנו אותו דבר והוא זר.  

אני רגישה יותר בגלל הקורונה. קשה לי שאני לא יכולה לחבק את הילד שלי. הקורונה מונעת ממני לתת לילד שלי את מה שאני יודעת שהוא זקוק לו- חיבוק. הוא מרגיש מאד אחראי והוא נורא נורא נזהר. הוא אמר לי: "אם אתם תהיו חולים ותמותו, זאת תהייה אשמתי"

היה יום שהוא עשה בדיקה. היא יצאה שלילית. הוא צלצל ואמר "אני עכשיו בא כי אני רוצה לחבק ולהתחבק"

הוא בא. התחבקנו ובכינו. הוא לא צריך לסבול כדי שאנחנו נהייה מאושרים. צריך למצוא דרך לחיות ולהנות שלכולם נעים וטוב.

הדבר הכי גרוע זה לשבת במרחק שני מטר. כשיושבים על כסאות כל אחד במרחק זה מרגיש כמו בית אבות. כשהוא בא אנחנו עובדים בגינה או שיש ארוחה או שמשחקים פינג פונג וזה הופך ליותר נעים. מסדרים את הגראז כדי שגלעד יוכל להתארח בחורף. נעביר לשם ריהוט, מסך, ארוחות.

הקורונה מונעת ממני לתת לילד שלי את מה שאני יודעת שהוא זקוק לו- חיבוק. 

הרבה דברים בקורונה מפריעים לי. ריחוק חברתי לא מפריע לי. כנראה שאני טיפוס מופנם. אני חיה בבועה שלי. בשבילי להשאר יום שלם בבית זה צ'ופר. כשהתחילה הקורונה די חגגתי. מה שקשה לי כשזה ממשיך, זה הילדים. 

יש הבדל מאד גדול במציאות של גלעד וקרן.

הרבה כיף עם קרן שלא היינו מקבלים אם לא הייתה קורונה, ויש הרבה סבל על מה שאין עם גלעד בגלל הקורונה.

כשאני יוצאת להליכה ברחוב ורואה משהו מגיע נדלקת נורת אזהרה אדם! אדם!

אני חוצה את הכביש לצד השני. משהו עושה את זה, או אני או הוא. לא צריך לדבר. זה אוטומטי, זה נורא.

כשאנשים לא עושים את זה זה מוזר.

היו לי דברים מאוד קשים. שמירת הריון עם קרן של ארבעה חודשים, ועם גלעד שבעה חודשים. חוסר וודאות מוחלט מתחילת ההריון ועד הסוף. זה היה מין סוג של הכנה למצבי חוסר וודאות.

לשבת בחוסר ברירה ולשרוד את התקופה בצורה הכי טובה שאת יכולה. התרגול שעברתי עושה את זה יותר קל

 .זה מוכר לי מאיזשהו מקום, נותן פרספקטיבה ופרופורציות

רגע נעים

הביחד שכן יש.

השקט והשלווה מהעולם המטורף.

הבסדר- זה בסדר, מובן ומקובל לזרום עם הקורונה. השיער למשל.

די גרים בבועה. טוב לנו, מרגישים מוגנים. לא חייבים לרוץ לעבודה לפת לחם.

יש מין שקט נפשי, יושבים ומחכים. מודה שיש לנו אפשרות להיות במצב הזה נהנים בבית, בחוץ, בחצר.

הרבה פינות בחיים שמרגישים בהן מבורכים.

זה לא רע. זה קשה אבל לא רע. הרבה ממה שקורה זה להאיר לנו את מה שכן יש לנו. 

היו תקופות יותר קשות בחיים. סופות וסערות. תקופות שבהן לאו דווקא היית יכולה לכבוש את החיים אלא לשבת ולדגור על מה שיש.

רגע קשה

זה שאני לא יכולה להיות עם גלעד מאד קשה. מדברים המון, אבל זה לא עוזר כשאני לא יכולה לחבק אותו.

לחזור להסתכל שוב בעיניים. הגעגוע הוא הדבק הכי חזק בעולם.

לעשות הבדלה בין מה שרוצים למה שצריך עוזר לשמור על קו ישר וראש שפוי.

מה שרוצים יכול לחכות, מה שצריך הוא מאוד מעט.

נתקלת במשך היום הרבה הרבה פעמים בשאלה- האם זה  באמת נחוץ?

יש שיר שנכתב בתחילת הקורונה. שיר על זה שהילדים לא יכולים לחבק את סבא וסבתא וסבא וסבתא לא יכולים להיות עם הנכדים. זה מהות החיים. הביחד שאין.

נִיפָּגֵשׁ בַּחֲלוֹמוֹת

נעם חורב
 

עוֹד נַחְזוֹר לְהִיפָּגֵשׁ, לְהִסְתַּכֵּל שׁוּב בָּעֵינַיִים

יֵשׁ פְּקַק תְּפִילּוֹת כָּבֵד בַּנָּתִיב שֶׁל הַשָּׁמַיִים

אֲבָל הַחוּט הַדַּק בֵּינֵינוּ אַף פַּעַם לֹא נִקְרַע

עוֹד נִצְחַק שָׁם עַל הַכֹּל, לֹא תִּהְיֶה לָנוּ בְּרֵירָה

עוֹד נֵצֵא שׁוּב לְטַיֵּיל בְּבוֹקֶר שֶׁל שַׁבָּת

נַחְזִיר אֶת הַשִּׁיגְרָה הָאֲבוּדָה לְאַט לְאַט

נָקוּם מֵהַסַּפָּה, נִנְשׁוֹם אֶת הָאֲוִויר

לָמַדְנוּ עִם הַזְּמַן שֶׁהַכֹּל כָּל כָּךְ שָׁבִיר

וּבֵינְתַיִים נִיפָּגֵשׁ בַּחֲלוֹמוֹת

אֲנִי אִיתְּךָ בְּכָל שָׁעָה, בְּכָל הַנְּשִׁימוֹת

וְאִם אַתָּה עָמוֹק מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה

תַּשְׁאִיר לִי אֶת הַדֶּלֶת חֲצִי פְּתוּחָה

אֲנִי שׁוֹלַחַת יָדַיִים אֲרוּכּוֹת

הֵן מְחַבְּקוֹת אוֹתְךָ עַכְשָׁיו, הֵן מְחַבְּקוֹת

וְרַק תִּזְכּוֹר שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאַתָּה נִרְדָּם

שֶׁגַּעְגּוּעַ הוּא הַדֶּבֶק הֲכִי חָזָק בָּעוֹלָם

עוֹד נַחְזוֹר שׁוּב לְשַׂחֵק, לְהִתְפָּרֵק בְּחִיבּוּק

הַשְּׁנִיָּה הֲכִי קָשָׁה הִיא אַחֲרֵי הַנִּיתּוּק

וְשַׁעַר הַדְּמָעוֹת שֶׁלִּי נִפְתַּח שׁוּב לָרְוָוחָה

כִּי יֵשׁ עוּגָה, וְיֵשׁ נֵרוֹת, אֲבָל אֵין לִי כָּאן אוֹתְךָ

עוֹד נַחְזוֹר לְהִיפָּגֵשׁ, נִשְׁכַּב סְתָם עַל הַגַּב

לֹא נִיקַּח שׁוּם דָּבָר כְּמוּבָן מֵאֵלָיו

וְגַם אִם קְצָת נַרְגִּישׁ שֶׁעָבְרוּ מִילְיוֹן שָׁנָה

נַמְשִׁיךְ, כְּאִילּוּ כְּלוּם, כְּאִילּוּ כְּלוּם לֹא הִשְׁתַּנָּה

איפה מורגש בגוף?

בלב ובבטן. מקפל אותה לחצי.

 

מה עוזר לך להרגע?

דיבורים. הרבה דיבורים, המון.

בכי משחרר.

הומור, אפילו לעיתים קצת שחור עוזר. ועשייה פוזיטיבית. לבשל ולתת ולהרגיש שאני עדיין תורמת להם.

לעשות איתם דברים בגינה, ליצור דברים חוויתיים. הדבר הכי גרוע זה לשבת במרחק שישה פיט כמו בבית זקנים. יושבים ומדווחים.

,צריך לייצר דברים. אי אפשר לשבת ולחכות שהסופה תעבור. בכל סופה צריך לייצר את החיים בתוכה

.לא לעצור את הנשימה ולחכות שהסופה תעבור

 

מה את צריכה לשמוע?

.תמיד נעים לי לשמוע שאוהבים אותי

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

הרוגע, הביחד. 

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

אני בטוחה שאנשים ישתנו.

אנשים יהיו בריחוק חברתי מבחירה עכשיו כשגילו שלא צריך משרד.

הצד החברתי ישתנה וזה מדאיג יותר .יקח זמן להפשיר את הפחדים. פחות יחבקו, פחות ינשקו.

בגני ילדים ילמדו את הילדים ש - No sharing is caring 

יכוונו את החברה למקום אחר.

 

טקס

סדר היום שלי. 

קפה, גינה, אני המון בגינה,הליכה ומטבח. בערב רגיעה עם סרט. אלה הדברים ששומרים אותי יציבה.

בקיץ אני עובדת בבוץ בחוץ ובחורף בבוץ בסטודיו.

בגלל הקורונה יש לי הרבה יותר זמן לשחק בבוץ. פינה שלי עם הבוץ והטבע.

במקום להתעסק בלקרוא כמה אנשים מתו, אני עסוקה בלמה למלפפון יש פסים ומה אני עושה עם הבמבי שהגיע לחצר.

הליכה עושה לי טוב. משחרר. לגמרי מיינדפולנס.

להיות עכשיו ברגע בנקודה במקום שעושה לך טוב.

חסרים לי הריקודים. זה גם התעמלות לגוף, זה גם לנפש וזה גם חברה. אין לזה תחליף אבל זה לא ממוטט אותי.

זה לא רע. זה קשה אבל לא רע. הרבה ממה שקורה זה להאיר לנו את מה שכן יש לנו. 

מהה פינה החביבה עלייך בבית?

בין המטבח לסלון. 

מאד נהנת לאפות,לבשל,להאכיל.

מאד נעים לי בסלון. יש פינה עם ספה חדשה שאני יכולה ממנה גם להסתכל החוצה וגם לחלוש על הבית.

מאד נהנת בחצר עם הקפה של הבוקר ואחה"צ. נורא נעים לי.

מאד מדאיג אותי שיגיע החורף. נורא נעים לי שהגינה היא חלק אינטגרלי מהבית. יחסר לי בחורף מאד.

 

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

זקוקה לאנשים הקרובים שלי.

זקוקה לשקט ולשלווה שלי.

זקוקה לדברים שעושים לי טוב בנשמה מעבר לאנשים. החימר שלי. הגינה שלי.

האמנות שלי. לא חשוב אם זה אומנות או לחם, זה הפינה שלי ליצור.

אני צריכה את המשפחה שלי מאוד. אני לא צריכה שהם יהיו איתי כל הזמן אבל קשה לי בלעדיהם.

אני צריכה שיהיה להם טוב. כשלהם לא טוב אז לי לא טוב.

 

פעם היה לי קשה לראות סרט במשך היום, היום זה לגמרי בסדר.

הקורונה נותנת לנו לעצור ולהסתכל על זה איך שזה. אין לאן לברוח.

זה זמן טוב להסתכל על מה שיש.

המקום המשמעותי הוא המשפחה הגרעינית ומה שקורה בבית.

נפגשים הרבה פחות עם חברים ועם המשפחה. כל אחד מבודד בקפסולה שלו.

כשכבר כן מתכננים, יש קול קטן שמזכיר שלגבי כל תוכנית יש לקוות שהיא תתגשם. הבנה שכל תכנית היא בסיס לשינויים, ובסוף המציאות תכתיב. כרגע זה מאוד בולט שהכל באוויר ואי אפשר לתכנן כלום. אנחנו ברי מזל שיש לנו את המעטפת

המשפחתית.

מה את מאחלת לעצמך?

המון בריאות. בראש ובראשונה בריאות לגוף ולנפש. שתהיה לי הרבה סבלנות וסובלנות, ושתמיד אהיה מוקפת באנשים שאוהבים אותי ושאני אוהבת.

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

להסתכל פנימה ולעשות את הדברים הנכונים. להתאפק ממה שרוצים, ולעשות את מה שצריך. סבלנות, הבנה וקבלה של אחרים ושל מה שאין יכולת לשנות. לא לשפוט.

bottom of page