בקרוב
מעגן-מיכאל, ישראל | דצמבר 2020
41,נועה

אני חצי mainstream חצי לא mainstream.
בחיצוני אני בתלם, עושה את מה שצריך. בפנים אני לא mainstream.
לא מוחצנת. יש בפנים center. כשאני עם אנשים ,אני נראית בצורה מסוימת, בפנים יש עולם שלם שלא יוצא החוצה. נשען על דברים. באה מבית יקי שהכל צריך להיות מוחזק. ההצגה היא בחוץ. בחוץ, מותאם למה שנכון. בפנים הכי לדבר. כשנכנסים לעומקים מבחינתי דברים הם מאוד פתוחים, גלויים וישירים. יש פער.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
בעיקר באווירה.
כל הזמן איזושהי תחושה שאת כמו בעל חיים בהישרדות. אם אעשה zoom out ואבין את הסיטואציה, אני ממש לא בהישרדות. חוץ מהמגבלות אין סטרס. ועדיין חווה משהו נורא, נורא, נורא כבד באוויר. תקופה של מותשות ועייפות. משהו יושב על הכתפיים נורא, נורא חזק. קשה לי לפתור את זה. אין לי ממה לחשוש, אין לי איום קיומי.
המחלה מפחידה אבל גם בשגרה יש מחלות.
אנשים נבהלו מלהיות כל היום עם הילדים. גם לי זה עשה את זה, זרק אותי למקום מאד מטלטל. אחרי יום וחצי אתה מגלה את הילדים.
יש מגבלה בתנועה. אני לא אדם תזזיתי, אני הרבה יותר בנייחות. לא השתנה משהו הרה גורל בזה, זה לא מעיק עלי. מרגישה בפול גז בניוטרל. את לא במאה אחוז בשום גזרה, אולי בגלל שהשגרה כל הזמן משתנה. יש חוסר יציבות לא מאיים אך מעיק. ימים עמוסים. את מגיעה לסוף היום נופלת מהרגליים, ולא עשיתי יותר מדי. זה מתסכל נורא. על מה הוצאתי את כל האנרגיה? במבט לאחור נראה שזה התחיל אתמול וכבר עברה יותר מחצי שנה, איפה כל הזמן הזה?
אנשים נבהלו מלהיות כל היום עם הילדים. גם לי זה עשה את זה, זרק אותי למקום מאד מטלטל. אחרי יום וחצי אתה מגלה את הילדים, אתה מתגעגע כשהם חוזרים למסגרות. כשהם איתי בבית קל לי לעשות דברים יותר מקודם. בטח בקיבוץ, כשהכל מסודר ומסונכרן. היתה לי זכות גדולה להיות כאמא במקום הזה ולראות שזה אפשר ובסדר וכיף.
התקופה מעלה הרבה שאלות פילוסופיות ומדייקת. מה חשוב יותר, מה פחות, איפה להשקיע. הרבה חומר למחשבה.
בחודש חודשיים האחרונים דברים נרגעו. בהתחלה היתה תחושה - מה עם זה נחייה כל החיים? פחות דרמטי עכשיו. בהתחלה הייתי באובססיה של קריאה, עכשיו פחות. מנתקת את עצמי. גם המחאה, זה נורא חשוב והכרחי אבל אני מרגישה שזה גוזל ממני משאבים של כוח נפשי, אני פחות שם.
קשה לי לראות את הבת שלי סובלת מאי וודאות, זה זורק.
רגע נעים
הזמנים המשפחתיים מאוד נעימים וכייפים. זה שאפשר סתם לרבוץ בבית בלי תוכנית. זורם, רגוע, אין לחץ.
אין שגרה. לקח לי רגע להסתגל לזה כי הייתי בטירוף של החיים. וכשהצלחתי להוריד הילוך, להיות בתוך זה, זה עשה לי מאוד נעים.
רגע קשה
קשה לי לראות את הבת שלי סובלת מאי וודאות, זה זורק.
היא אוגרת, אוגרת ואז יש פורקן, זה מעציב. זה משהו שצריך כל הזמן לתחזק.
היא מאוד אוהבת שגרה. חוסר השיגרה בשילוב של תחילת גיל ההתבגרות, עניינים חברתיים, זה שאנחנו שחייבים להמשיך לעבוד ושעות על הזום זה הרבה. כתה ו׳ ודורשים מהם הרבה יותר. אין לי טענות למורים, גם הם באותה סירה של אומללות.
כל ההורים החליטו ביחד בתחילת השנה שאין טלפונים. הגיע הסגר וכל ההורים קנו טלפונים - הבייביסיטר החדש. התקשורת עם המורה היא דרך הטלפון, כל העולם החברתי מתנהל בטלפון. לדעתי זה איום ונורא.
לא הייתה לנו ברירה, קנינו טלפון. למרות שהחלטנו שהיא תקבל רק בגיל 12. יש זמן מסך מוגבל. ב 3 שעות שהיא לא על הטלפון היא מקבלת מאה הודעות ווצאפ, רוב ההודעות זה כלום. זה מכניס לסטרס ותחושה שהפסידה משהו. אנחנו מסבירים לה שהכל fake שהיא לא מפסידה כלום. יש לה אינטיליגנציה רגשית גבוהה, היא אומרת, אני מכורה. אני לא מחוברת כלל לעולמות הוירטואלים ולכן יש לי לגיטימציה לדרוש, וגם יש לה את הדוגמא שלי. אני לא מבינה את זה, וכנראה לא אצליח להבין את זה. לא מעניין פייסבוק ואינסטגרם. אני לא מרגישה שאני מחמיצה משהו. זה חלק מהבריאות הנפשית.
הבנות מדברות על התחושות שלהן, הן יודעות לדייק את מה שהן מרגישות, זה מאוד משמח אותי. לא תמיד יש לי תשובות לתת להן. אנחנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. אני מחזירה אותן להתבונן, לא להסתכל על הדברים הגלובלים. זה כמו להתבונן בחלל שאין לו סוף. ואם יש סוף, אז מה זה ואיך זה נראה? קשה לתפוס את זה שאין סוף למשהו. צריך לבחון את הדברים בקטן, זה בלתי אפשרי לבחון בגדול.
אומללים בתקופה הזאת אלה שרוצים בגדול, לי אין את זה.
איפה מורגש בגוף?
כבדות. ממש, ממש בפיסי. כבדות.
בהתחלה היתה תחושה של, לא סוף העולם אבל הכל נראה כל כך רחוק.
בד"כ יש לך לאן לברוח, ופתאום הקורונה תפסה את כולם. לאן שתלך זה שם, אין לאן לברוח.
מחנק וכבדות. תחושה הישרדותית. כבדות ועייפות.
חנוק כאילו מישהו נכנס עם בושם נוראי לחדר וכל החלונות סגורים. משהו מעיק. את רק רוצה לברוח, לנשום אוויר צח.
משהו שעוזר לך להירגע?
אני טיפוס של פרספקטיבה ופרופורציות. מספיק שאראה חדשות ואראה אנשים שבאמת רע להם, ריאליסטית, זה מזכיר לי שיכול להיות יותר גרוע, שבסה"כ כולם בסדר. זה עוזר. זה מחזיר אותי, מפקס אותי.
בתחילת התקופה אמרתי שזאת תקופה אחרת נסתדר עם מה שיש. למצוא את החיובי.
מה את צריכה לשמוע?
צריכה להוציא את עצמי מעצמי, להתבונן אם יש מחנק אמיתי.
אומרת לעצמי: זה תקופה, זה יעבור.
לוקחת את הכובע של הביולוגית ואומרת לעצמי: זה לא ישאר לנצח, בסוף הדברים יגיעו לאיזון. דברים יתארגנו ויסתדרו. זה מאוד מרגיע.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
הרבה תובנות על מה חשוב יותר ומה פחות, נותן פרופורציות. אני לא אדם שחותר, אני לא טיפוס חומרי. הרבה יותר מתרגשת ומתלהבת מדברים פשוטים. התקופה חידדה את הדברים.
אומללים בתקופה הזאת אלה שרוצים בגדול, לי אין את זה. הייתי רוצה להמשיך ליהנות ולהעריך את הדברים הפשוטים. לתמוך בעניין המשפחתי, לא לפחד מזה ולהנות גם עם הקושי, זה חלק מעסקת החבילה.
אני עוד לא שם כי השהתי את זה בגלל הקורונה , אם אחפש משהו אחר לעשות זה יהיה עם משמעות עמוקה. לא מחפשת הצלחה שנמדדת בחומר.
אני מרכזת את ועדת השיכון בקיבוץ, זה מפגיש אותי עם סיפורים של אנשים. אני אוהבת לשמוע סיפורים של אנשים, בלי לחפור בקרביים. זה נותן פרופורציות ומרתק. בית המון פעמים מתחבר למשמעויות יותר עמוקות וקשיים שיש לאנשים שהם משליכים על הבית. חשיבה שאם נעבור בית דברים יסתדרו. שאם יש גרושים ואקבל בית מסויים, זה יהיה המענה לבעיה.
אין שום קשר בין 4 קירות לבין התחושה הפנימית של האדם. מעניין איך אנשים עושים קשר בין חומר לתחושה הפנימית. כמה אנשים עסוקים במה יש לי בחומר , זה מעציב בהתבוננות מהצד. מעציב אותי שאנשים נותנים לזה משקל במקום לטפל בשורש הבעיה.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
חשבתי שהתקופה תשים את העולם בפרופורציות. בסופשבוע עשו פיילוט לפתיחת הקניונים בארץ. היה מטורף. אנשים עמדו בתורים כאילו אין מחר. חשבתי ביני לבין עצמי, מה מניע אותם? מפגש חברתי? עניין?
זה פשוט טרפת קניות. לא הבנתם שאפשר להסתדר בלי דברים? העציב אותי לראות. כאילו שום דבר לא השתנה.
יהיו פחות אנשים שמחים אחרי הקורונה. יש אנשים שהתקופה הזאת נחוות אצלם כטראומה גדולה. בשואה, אחרי ששחררו את המחנות, נשארו טראומה וקושי. זה קצת דומה בתחושת המועקה. יש אנשים שלא יצאו מהמצב החרומי. מאמינה שיהיו אנשים שעד סוף חייהם יהיו בזה.
הטבע מרתק אותי, אני קוראת על זה הרבה. בחיי המקצועיים אני עוסקת בתחום איכות הסביבה, מדהים מה שקורה בהיבט הזה.
יש לי תקווה שאנשים יצרכו פחות ושהעולם יהיה קצת יותר מאוזן, זה גדול ומשמעותי.
אנשים מוצאים יתרון בלעבוד מהבית. אי חושבת שזה יהיה אסון לאנושות, אני חושבת שאין תחליף למפגש אישי.
טקס
אוכלים ביחד ארוחת ערב.
כל אחד אומר משהו טוב, לא טוב שהיה לו היום. מתרגלים שיח ומשתפים.
או בשישי או בשבת ארוחה. הכל סביב האוכל. לקח לי הרבה שנים לשכנע את אורי שאוכל , אוכל טעים ומושקע בהכרח מתכתב עם הקשר המשפחתי. ארוחה חמה למשפחה בסוף השבוע. ומזמינים חברים.
אוכלים ומשחקים. יש משחק קבוע שהחברים של הבנות אוהבים. בוחרים דמות ודרך שאלות צריך לגלות מי זה. מגלגל המון שיח הדבר הזה.
לוקחת את הכובע של הביולוגית ואומרת לעצמי: זה לא ישאר לנצח, בסוף הדברים יגיעו לאיזון.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
המרפסת. אוהבת לשבת במרפסת מתחת לדולב. יש שם אוויר מעולה מהים רוב ימות השנה.
לדולב יש עלים מאוד גדולים, כשזורם אוויר הם משמיעים רעש שלי הוא מאד מרגיע.
מה חייבת בשביל להיות שמחה?
זמן. חופש. כמה שעות בשקט. אפילו לקפל כביסה בלי כלום בראש. רוצה להגיע למצב שאני לא חושבת על כלום. אני קצת קונטרול פריק, זה סותר את זה שאני לא מחוברת לפייסבוק, צריכה להיות במחוברות תמידית.
אם אני מצליחה להיות ללא מחשבה, בפנטזיה, זה מנקה. בד"כ אני חושבת רציונאלית, ברור. הייתי רוצה לדעת לאפשר את זה יותר לעצמי.
אורי תמיד אומר לי שחופש צריך לרצות ולייצר. אני הרבה פעמים מחכה שזה יגיע מבחוץ, שמישהו יגיד לי, נועה הביתה, זה לא יקרה. אני צריכה לייצר את זה.
זה לא בא לי טבעי לפנות לי מקום לקחת חופש מהשגרה.
אפילו בחופשות לידה לא עשיתי את זה עד הסוף. חופשת לידה זה הגדרה נוראית. זה לא חופש.
חופש זה משהו שאתה שם את עצמך במרכז. בחופשת לידה את לא במרכז, זה לא לעצמך.
חזרתי מחופשת הלידה הראשונה מהר מאד ברוב טמטומי. היום אני מבינה שלא הבנתי. אם היא ישנה אני יכולה לחזור לעבוד. עם הילד השלישי חזרתי יותר בהדרגה. הקיבוץ נותן חצי שנה, היו לי רגשות אשם שאני לא עובדת וחזרתי. אני כועסת על עצמי. אמרתי שזה לא יקרה וזה חזר. נכשלתי במשימה. כאילו שאני לא בסדר שאני לא חוזרת. לא לעבוד חודש לא נראה לי לא ממקום של מה יחשבו, אני לא כזאת. זה אתגור עצמי - את לא יכולה טיפה יותר? את לא יכולה בלי? אני באה מבית ייקי, צייתני, מסודר, ברור. זה לגמרי זה.
זה בא מאמא שלי. חוק זה חוק, מילה זה מילה. היא הכי לא מפונקת שיש. סגפנות ומינימליזם, אני לומדת להעריך את זה. שיגע אותי שתמיד אמא שלי לא צריכה ולא רוצה, היום אני הרבה יותר שם. אם חברה תצטרך היא תתן הכל, היא עוזרת לאנשים שאין לה איתם כלום, נותנת להם דברים שלא תיקח לעצמה. אני מבינה וגם כזאת היום. יש משהו מאוד ממלא כשאתה עושה למישהו אחר טוב.
כשאתה אתה רץ כל הזמן להשיג משהו אתה מתוסכל.
מה את מאחלת לעצמך?
פשוט להיות מאושרת. שמה שלא אעשה, ואיפה שלא אהיה ארגיש מאושרת.
צריכה יותר למצוא את עצמי בתחום התעסוקתי. עד היום הלכתי בסדר המקובל. צריכה למצוא משהו שיותר מתאים לפנים שלי, פחות לחוץ שלי, בעבודה. מאחלת לעצמי שאמצא את המקום הזה.
אני נהנית מדברים פשוטים. לא מחפשת להמציא, לגלות, לפתח. אני אוהבת להיות חלק ממשהו, לתרום את החלק שלי. לא חולמת להוביל מהפכות.
בריאות ואושר, מביא את הכל.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
התקופה הזאת מאוד העצימה וחידדה. הסטרס חידד והבהיר מי הם החברים האמיתיים.
אנשים צריכים לקחת את הזיקוק הזה ושם לשים את הפוקוס, לא בדברים מיותרים וחסרי חשיבות.
חושבת שזה משהו טוב שיצא מהתקופה. כשיורדים מאד מאד למטה, משם אפשר רק לעלות.