בקרוב
58 ,אורלי
תל אביב, ישראל | אוקטובר 2020
.אשה במסע של גילוי עצמי
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
מרגישה שהגעתי מוכנה לתקופה הזאת. הלימוד הרוחני שלי בשני העשורים האחרונים בעצם הכין אותי. הגעתי אליה מוכנה ולכן אין פאניקה, אין בהלה.
במשך שנים התקרבתי כל פעם מחדש לחלק של אי וודאות וניקיתי אותו. היום אני יכולה לחיות באי וודאות, מה שפעם לא יכולתי. מרגישה שכל מה שהיה עד כה, הכין אותי למה שקורה עכשיו. אני לא בלחץ, אין פחד, אני לא מרגישה מוגבלת או חנוקה בגלל הסגר. להפך, אני מרגישה שאין לי גבולות כאדם. הכל פתוח ורחב. הזמן הזה שהגיע, זמן קורונה, בא לעזור לנו, לנער אותנו, כל אחד עם הניעור שהוא צריך.
המקום שלי היה לגלות יותר גמישות מחשבתית. למשל התחלתי לעשות תהליכי ייעוץ כלכלי בזום. עד הקורונה הייתי בטוחה שהמפגש הפרונטלי הכרחי כדי לייצר קרבה, אינטימיות עם הלקוחות שלי.
לפני הקורונה הסתמכתי על גוף פיננסי חיצוני שיפנה אלי לקוחות. בקורונה הבנתי שאני לא יכולה להסתמך על אף אחד אחר שידאג לפרנסה ולרווחה שלי. מחודש מרץ נקטתי בצעדים ממשיים והתחלתי לשווק את עצמי כדי לגייס לקוחות. הצטרפתי לקבוצת networking - קבוצת אנשים עצמאים הנפגשים אחת לשבוע כדי לקדם את העסקים שלהם. יש קבוצות כאלה בכל הארץ. התמזל מזלי והגעתי לקבוצה יוצאת דופן. זה נתן לי מסגרת לעבודה בתקופה הזו וחידד את היכולת שלי לדייק את עצמי במסרים שלי, באיך מציגה את עצמי
התמסרתי למה שקורה כי הבנתי שיש במצב הזה כל כך הרבה מתנות עבורי. הבנתי שאני הולכת לבסס את מקומי בעולם כאדם בזכות עצמו ,בלי שמות של קרנות בינלאומיות, בלי טייטלים של CEO בלי העוגנים עליהם נשענתי עד כה. הפכתי להיות לגמרי עצמאית. גם בייעוץ כלכלי וגם הקמתי חברת ייעוץ להשקעות נדל"ן.
ועוד דבר, דייקתי את עצמי ונפרדתי מאנשים שסיימו את דרכם במסע שלי. אימצתי לעצמי מורי דרך ואנשים חדשים שמתאימים לשלב הבא של ההתפתחות שלי. לראשונה בחיי הבנתי שאני לא לבד. פתאום האמונה שלי בעצמי וביכולת שלי לייצר עבור עצמי מה שאני צריכה ומה שנכון לי ברורה לי. אני בהתרגשות מהדבר הזה.
אלו הן נקודות שמבליחות פה ושם, זה עוד תובנה ועוד תובנה, עוד חלק, ועוד חלק. החכמה היא להסתכל על הכול יחד ולראות תמונה שלמה ואיך הכל קשור. מצאתי את האדם שעוזר לי לחבר את הנקודות ולראות את התמונה המלאה.
בדיוק לקחתי פאזל של 1000 חלקים, רוצה מאוד לעשות פאזל בתקופה הזאת.
רגע נעים
הברכה שיש בדירה שלי, היער שעוטף אותה, השדות מסביב, המרחבים. לא הרגשתי לרגע את הסגר שקרה מספר פעמים בחודשים האחרונים. זה עבר על ידי ולא עורר בי תסכול. אני מאוד אוהבת להיות בבית ולכן זה לא הפריע לי. יצאתי כשהייתי צריכה. התחלתי לעשות הליכות כל בוקר וערב, עשרה ק"מ כל יום בשדות. זה נותן לי תחושה עצומה של חופש. בתקופה הזאת התחברתי יותר לסביבה ולשכונה שלי. גיליתי פינות סודיות בשכונה. בערב, הייתי מתחברת למוזיקה ויורדת לגן משחקים ומתנדנדת בנדנדת ערסל. הנאות קטנות, חסדים גדולים.
רגע קשה
חליתי בקורונה ופחדתי שאני הולכת למות. עברתי את זה קשה.
פתאום הרגשתי מה זה להיות חולה כרוני או חולה סופני והחלטתי שאת זה אני לא רוצה בשביל עצמי בשום צורה. את כל יום קמה ויש לך חום גבוה, ב- 39 מעלות לקחתי כדור. וזה לא נגמר, החום נמשך שבועיים מלאים. כל הגוף כאב, כאבי שרירים, כאב ראש שלא עוזב אותך. לקום להכין לעצמי כוס תה זו הייתה משימה שלאחריה ישנתי שעתיים מרוב תשישות. וככה, שבוע ועוד שבוע, מהמיטה לספה, מהספה למיטה. אי אפשר לקרוא, אי אפשר להסתכל על הטלפון, אי אפשר לצפות בטלוויזיה - מגביר את המיגרנה. במשך שבועיים לא אכלתי , למעט מלפפון או נקטרינה ביום, בעיקר שתיתי.
הלכתי לפגישה עסקית עם קולגה. קבענו לשבת בבית קפה בו יש שולחנות בחוץ. בגלל שאיחרתי, היא הציעה שנפגש במקום אחר, קרוב יותר אליה ברגע של חוסר תשומת לב לא שאלתי אם יש שם ישיבה בחוץ והגעתי לבית קפה וישבנו בפנים. באותו ערב היא התחילה לגלות תסמינים. אני שבוע אחרי.
יש תסמינים של פוסט קורונה ופחד להידבק שוב. יש עייפות שנוחתת עלי פתאום, לא משנה מה אני עושה, באותו רגע נופל העט. הגוף יחזור לעצמו. אני לא הולכת להפגין כי חוששת להידבק שוב, אבל עושה הליכה דרך הצמתים כדי לתמוך במפגינים.
למה חליתי? שאלה טובה. זה משהו שאני עדיין חושבת עליו. זו מחלה בודדה. המחלה חיזקה לי את ההבנה שאני רוצה זוגיות. הלבד הזה כבר לא משרת אותי, הוא כבר לא מתאים. אולי זו הייתה מטרת המחלה, מי יודע. אין לי עדיין תשובה.
הבנתי את האשליה של הוודאות, בעצם אין לאף אחד וודאות. גם אם את שכירה ונשואה אין וודאות בשום דבר.
איפה מורגש בגוף?
בבטן. זה תמיד בא עם פחד. הייתה מתהפכת לי הבטן. חוסר מנוחה בכל הגוף. חוסר יכולת להרגיע את עצמי, חוסר יכולת לישון. המחשבות היו חוזרות למקום הזה. אני אדם שתמיד היה צריך להיות בוודאות שיש מספיק כסף, עבודה, שהכל בסדר, שהכל יהיה בסדר, שהכל מתנהל על פי התוכנית שלי. במהלך החיים בניתי לעצמי עוגנים כדי לחזק את תחושת הוודאות, מעין קירות במרחב ששמרו עלי לא ליפול לתהום.
כשהרגשתי אי וודאות זה גרם לי לתחושה מאוד לא נוחה. ואז הייתי ממהרת לסדר את זה כדי לברוח מהתחושה הלא נעימה. למשל לראות טלוויזיה או לקרוא ספר או לעבד את זה עם חברה. זו בריחה מההתמודדות הפרטית שלי עם חוסר הנוחות.
זה מה שנהגתי לעשות לכן לקח לי הרבה זמן להיפרד מהחלק. עשיתי הרבה עבודה בימימה על המקום של אי וודאות. העבודה נעשית בחלקיקים. כשעושים את העבודה כך, יום אחד את מרגישה, שזה כבר לא חלק ממך. גם הבנתי את האשליה של הוודאות, בעצם אין לאף אחד וודאות. גם אם את שכירה ונשואה אין וודאות בשום דבר.
העבודה שעשיתי על האי וודאות אפשרה לי לוותר על הקירות, לשחרר את העוגנים ולהפוך משכירה עם "ביטחון" לעצמאית. מה שאני עושה עכשיו זה בעיקר מתמסרת למה שמגיע דרכי, אין לי מושג לאן זה ייקח אותי.
היום אני מבינה שלהיות במקום שהוא לא נוח, ומטלטל ומפחיד זה בסדר. זו העבודה. יש לזה סיבה. דרך ההתמסרות למה שמגיע - אני כבר לא בורחת מחלקים שלא נעימים לי.
משהו שעוזר לך להירגע?
אמונה. בעצמי וביכולות שלי, ביקום ובחוקיות שלו, בבורא עולם.
הבנה שכל דבר מגיע בזמן שלו, לוקח שנים להטמיע הבנה כזאת.
מה את צריכה לשמוע?
הכול בסדר. הכול בסדר הנכון.
משפט שאימצתי מחברה שמלווה אותי.
תובנות הקורונה שלי-
אני לא לבד,
אני רוצה זוגיות,
אני רוצה להיות בריאה,
מחלות זה לא בשבילי.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את הפשטות. בגלל שאין פיתויים בחוץ, יש יותר זמן והזדמנויות להיכנס פנימה. רוצה לשמר את זה.
את הנושא של גבולות, זה לא משהו שקיים עבורנו אלא משהו שאנחנו שמים לעצמנו. רוצה לשמר את זה, את תחושת האין גבולות. תחושה נהדרת. שום דבר לא יכול להגביל אותי, רק אני את עצמי .
תובנות הקורונה שלי- אני לא לבד - רוצה זוגיות. אני רוצה להיות בריאה – מחלות זה לא בשבילי.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
החיים בכלל לא יחזרו להיות כשהיו.
אני חושבת שהדרך בה אנו תופסים את המושג ביטחון, תשתנה. ביטחון שאני בריאה, ביטחון תעסוקתי, ביטחון כלכלי, ההבנה הזאת שמשהו גדול שאנחנו אפילו לא יכולים לדמיין אותו יכול להגיע ולשנות את שגרת חיינו בצורה משמעותית, מערערת את תחושת הביטחון. אני רואה יותר ויותר אנשים מגיעים אלי כדי לבנות חוסן כלכלי למשפחה. להיות מוכנים לכל מה שיגיע לפחות מבחינה כלכלית.
הקורונה חידדה את הצורך בפרסונל ספייס. פתאום אנו עומדים בתור במרחק אחד מהשני ויש רגליים מסומנות על הרצפה כדי שנדע לשמור על המרחב האישי של כל אחד. הייתי רוצה שזה יישאר, בעיקר במרחבים הציבוריים. אנחנו עם שאוהב לחבק ולנשק, אני מקווה שזה לא ישתנה.
טקס
כל יום ב 6:00 יוצאת להליכה, לא יודעת אם לקרוא לזה טקס.
מדליקה נרות בשישי.
בשבת בבוקר, שופן ברקע ואני עם המחברת, מפנה עת להתקרבות.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
זה מצחיק, קאיה בדיוק דיברה על זה. במהלך השלוש שנים שאני גרה בדירה לא ישבתי בחדר העבודה. עבדתי על האי במטבח או בכורסא בסלון. בתקופת הבחינות האחרונה קאיה חזרה הביתה מחצרים, ארגנתי לה את חדר העבודה, הזמנתי כיסא שנוח לשבת עליו כדי שתוכל ללמוד שם בנוחות ובשקט. כשהיא חזרה לחצרים, סידרתי לעצמי את החדר ואני נהנית לעבוד ולשבת בו. נורא נעים לי שיש לי חדר עבודה וכל ענייני העבודה שם ולא גולשים לסלון.
כל פינה בבית ממנה אני רואה את היער אני אוהבת. השבוע מישהו הביא עדר סוסים ליער. פתאום אני שמעתי צהלות סוסים מהיער, וכשיצאתי לראות, זה נראה כאילו עדר סוסים פראי הגיע לשם. זה נראה לא מהעולם הזה.
למה את זקוקהבשביל להיות שמחה?
היום יש לי הרבה רגעים של שמחה.
אני רוצה אהבה כדי להיות שלמה.
אני זקוקה לאנשים שסביבי, הכפר הקטן שיצרתי סביבי כדי להיות שמחה.
להיות מאושרת זה לחיות בחופש מוחלט לבצע את הבחירות שלי. אני צריכה חופש. ברגע שיהיה לי חופש אוכל לחזור להיות אסטרונאוטית ולעוף. אני אוהבת את עצמי קצת מרחפת. הולכת לכל מיני מקומות. לא חייבת להיות פה כל הזמן. לבקר קצת יותר במקומות עליונים בין שמים לארץ.
מה את מאחלת לעצמך?
להתמסר לדבר החדש הזה שקרה ולחזק עוד את האמונה שאני לא צריכה את הקירות כדי להרגיש ביטחון. מאחלת לעצמי להיות אהובה ונאהבת. שאבחר את האהבה מתוך מקום של מלאות ולא מתוך מקום המחפש בן זוג אשר ייתן מענה לחסרים הפנימיים שלי. מאחלת לעצמי שפע ובריאות איתנה ושאמצא את המקום שלי בעולם וארגיש בו נוח.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
להתמסר למה שמגיע, גם אם זה גורם לנו לתחושות לא נעימות. לקבל את מה שמגיע בדרכינו ללא התנגדות מתוך הבנה שזה לא הגיע סתם.