אני משתנה כל הזמן. אני יכולה להגיד שבחצי שנה האחרונה התבגרתי והפכתי להיות אישה. פתאום הבנתי מה זה להתבגר. אני כזאת שהייתי צריכה כנראה לאבד את אמא שלי כדי להתבגר.

בחלק האמהות מגדירה אותי, בחלק הזוגיות, בחלק המקצועיות שמתפוגגת ולובשת צורה חדשה.

זה שאמא שלי נפטרה מחדד לי את ההגדרה שלי אבל עדיין לא סגורה איך ומהי בדיוק. בשנה הזאת אני מתאימה את עצמי למרחב המשתנה.  

​

​

​

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

זה היה אירוע מטלטל שהביא דברים טובים. מאד נהננו מכך שהילדים חזרו הביתה כשהתחילה הקורונה. 

חוץ מזה שזה אינטנסיבי בתוך הבית, ומדברים כל הזמן על ויטמין D וחיזוק המערכת החיסונית, ולמרות שאני אוהבת ומתגעגעת ללבד שלי, אני חרדה מהרגע שעופר יחזור לעבוד מהמשרד וניבה תצא מהבית.

​

​

אני לא רוצה להמשיך ולהתחבא ולפחד מזה כל הזמן.

​

​

הקורונה היא אירוע מכונן. היו תקופות יותר קשות בעולם, אך הפעם האנושות חשפה עד כמה היא שברירית ופגיעה, פיזית ובעיקר נפשית, ואת זה קשה לי לראות.

יש משהו בקורונה הזאת- כמובן שלכולם זה נמאס. אני לא רוצה להמשיך ולהתחבא ולפחד מזה כל הזמן. רוצה לחזור לחיות את החיים. לא בחוסר אחריות, לא לברוח. להיות יותר עמידה וזקופה לנושא המוות. רוצה שמוות יהיה משהו טבעי וכשיום יבוא וזה יקרה, זה יהיה מעבר רך ולא דרמטי וטראומתי.

וכאן זה מתחבר לאירוע האישי שלי, והוא פטירתה של אמי ביוני האחרון.

אם היה לי משהו קשה בתקופה הזאת, זה לשמוע את אבא שלי ואחותי מדברים על מותה של אמי. העצב והגעגוע הוא מובן לחלוטין, אבל להתייחס למותה של אמי כאילו זה היה משהו שהם היו יכולים למנוע וכאילו הם אומניפוטנטיים ושהכל תלוי בהם. היחס למותה של אמי כאילו היתה זו טרגדיה נוראה, ולא משהו טבעי שקורה לאנשים בגיל זקנה.

האירוע הזה היה משהו שחיכיתי לו, ידעתי שהוא יגיע והתכוננתי אליו במשך שנים. וייתכן מאז שעמדתי על דעתי. הרגע הזה בו היא כבר לא תהיה. היה build up מהארץ. הרגשתי שזה עומד להגיע.

ידעתי שזה יהיה אירוע מטלטל ברמה המשפחתית. משהו בי ציפה לזה, חיכה לזה מתוך רצון שזה יקרה כבר. היה משהו בנוכחות של אמא שלי שמאד תקע אותי. זה חלק מההקלה שהרגשתי, סוף סוף זה קרה. זה היה מטלטל, קשוח.

לצד הקושי גדול של עיכול האובדן, הטיפול באבא שחזר מבית החולים, ההתמודדות המורכבת עם אחותי

קיבלתי המון תמיכה ,אהבה וחסד מהמשפחה הקרובה והמורחבת ומחברים של הוריי ושלי. חלק מהחמלה והחסד זה משהו שנתתי לעצמי. יצרתי לעצמי את המקום שלי. בסוף היום, בחדר שלי, עושה מה שעושה לי טוב בלב. מתחברת למשפחה שלי בסיאטל וזוכרת את המתנות שיש לי בחיים. זה החזיק אותי.

מתחבר לי לזה שאני פחות שופטת אנשים,יש לי פחות צורך לשפוט אנשים. זה מאד נוכח במשפחה שבאתי ממנה. זה עומד בין אנשים במשפחה שלי לאנשים בחוץ ומונע מלקבל את האהבה והחסד, רואים לרוב את השלילי, או לחילופין רואים את החיובי בהגזמה. פחות שיפוטיות זה דבר שמאוד פותח.

הקורונה היתה ברכה כי מעולם לא הייתי יכולה להיות שלושה חודשים בארץ בימים רגילים. יכולתי להיות בכל העולמות שלי בו זמנית. במקרה הפרטי שלי, הקורונה הפכה לסיפור הרקע.

 

רגע נעים

היו המון רגעים נעימים. התקופה בישראל צובעת לי את כל השנה. כשאחותי נסעה היה רגע נעים, ואפילו סוג של קו פרשת מים בתקופה המורכבת והקשה הזו.

הים - כל פעם שהייתי בים זה היה סוג של תשליך. שיחות נעימות על יחסים קשים במשפחה עם בן דוד שלי.

זה לא היה נעים לשמוע מה הוא אומר אבל כן מעצים כי הרגשתי שאין לי היצמדות לזה, ולא ראיתי בזה בגידה. לפעמים כשילד אומר משהו על הורה הוא מרגיש בוגד, לא היה לי את זה. היה בזה משהו מאוד משחרר. שנים חיכיתי לזה, איך אישה בת 57 לא עברה את זה עד היום? יש משפחות שהן נורא חזקות ועוצמתיות, ולא מאפשרות לאינדבידואל למצוא את דרכו הייחודית.

עברתי את ההינתקות מהוריי עוד קודם, אבל כל הזמן הזה הרגשתי שלא עשיתי את זה עד הסוף. כשאתה עושה את זה בשנות העשרים ההורים יכולים לזרום עם זה ולהתגמש. כשאתה מנסה לעשות את זה כשהם זקנים, אתה מרגיש שאתה נוטש את ההורים כשהם חלשים וכמעט חסרי אונים. אז אפשר להגיד שבמודע לא השלמתי את התהליך. אולי בגלל זה ציפיתי שהם יעזבו את העולם ואשתחרר.

​

רגע קשה

לראות את הארון של אמא שלי יורד היה קשה.

יום ההולדת שלי היה יום קשה.

הרוע,רעל וההרסנות היו קשים.

​

​

יש משפחות שהן נורא חזקות ועוצמתיות, ולא מאפשרות לאינדבידואל למצוא את דרכו הייחודית.

​

​

איפה מורגש בגוף?

בצוואר, בשכמות.

כשהייתי בארץ זה היה במערכת העיכול. פשוט לא יכולתי לאכול. הרגשתי שהגוף שלי מעכל את עצמו. דיאטת סטרס. טונוס השרירים ירד.

הייתי בשליטה עצמית מטורפת, יש לזה ביטוי. אם זה לא יוצא בהפגנת רגשות והיסטריה, זה בא לידי ביטוי בפיסי. השליטה העצמית שאימצתי לעצמי.

 

משהו שעוזר לך להירגע?

הייתי נכנסת לחדר ונרגעת. לא בכיתי אפילו חצי פעם, לא היו לי התפרצויות רגש.

נשימות ומתיחות. לדבר עם עופר, שינה, ישנתי מעולה.

לא הייתי דיסקרטית בכלל, פרצתי את חומות המה יגידו ושיתפתי בכל מה שעובר עלי. שאלתי את עצמי, מה יעזור לך ברגע הזה? לדבר עם דודה שלי? לכתוב? לפגוש חברה?

בכל פעם שהיה לי פנאי הלכתי לים. החול, הים והשמיים היו מקור אדיר לשאוב ממנו נחמה ועוצמה. המים היו מאז ומעולם הריפוי שלי.

 

מה את צריכה לשמוע?

אהבה עצמית אין סופית וללא תנאי. להגיד לעצמי: רונית, את מלאה באהבה עצמית.

פחדתי מהרגע של המוות של אמא שלי. פחדתי מרגשות האשמה, מהתחושה שעזבתי אותה. אבל כשהגיע הרגע ממנו הייתי כה חרדה, הרגשתי הקלה ושום רגשות אשם.

​

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

את הפתיחות והכנות.

הדברים המעשיים סביב אבא שלי הצריכו הרבה מעשיות ורגליים נטועות בקרקע, רוצה לשמר את זה.

הבית של ההורים שלי זה הבית שגדלתי בו מגיל 10. מכירה חלק מהאנשים שגדלו שם וחזרו לגור בבניין. יש ווצאפ של הבניין והכרתי הרבה מהשכנים. היה משהו שכונתי, כמו של פעם, זה היה כיף.

אני בקשר עם דודה שלי וחברים של ההורים שלי. רוצה לשמר את זה, את האכפתיות הבין-דורית. פה אנחנו מאד מצטמצמים למשפחה הגרעינית והמיידית שלנו, ואין את המעגל השני של המשפחה, שמזרים חמצן חדש ומרחיב את משמעות המילה "משפחה".

בהומור אני יכולה להגיד שבתקופה הזאת עשיתי הסבה מארכיטקטורה לסיעוד ועבודה סוציאלית.

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

צריכים פה הרבה הנחות. בהנחה שיהיה חיסון ולא יהיה social distance כנראה לא נחזור לחבק את החברים שלנו.

אני לא חושבת על היום שאחרי.

​

​

אני אוהבת את הכוס שלי.עטפתי אותה טוב ולקחתי אותה איתי לארץ, היא נשברה במזוודה. כנראה שהייתה אמורה להיות תקופה שונה לחלוטין בלי שום דבר שאני רגילה אליו.

​

​

טקס

תפילה? אין לי.

מים עם קולגן ולימון, בבוקר, בכוס שלי. התגעגעתי לזה מאד כשהייתי בארץ. אני אוהבת את הכוס שלי.עטפתי אותה טוב ולקחתי אותה איתי לארץ, היא נשברה במזוודה. כנראה שהייתה אמורה להיות תקופה שונה לחלוטין בלי שום דבר שאני רגילה אליו. התגעגעתי לזה מאוד.

ארוחת בוקר, הליכות. החלק הראשון של היום הוא רוטינה מאד מובנית. מים עם לימון, קפה, התפריט של ארוחת הבוקר הוא מאוד משמעותי לנו. ההתחלה של היום. לא יכולים בלי ארוחת בוקר ביחד.

התגעגעתי לשקט. הרעש שם מתיש.

רגש חזק שהיה נוכח לי - אני ברת מזל. רגש חזק ופיזי.

אני ברת מזל שאני חיה עם המשפחה שהקמתי, עם הזוגיות שלי, עם הילדים שלי, עם המקום שאנחנו חיים בו. הרגשתי ברת מזל בכל קנה מידה.

זה לא שציירתי הכל בוורוד אבל הזכרתי לעצמי מה מחכה לי בסוף התקופה הזאת.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

כמובן חדר השינה שלנו. המיטה שלי היא המיטה הכי נעימה בעולם. אני קמה כל בוקר ואומרת: "יש לי את המיטה הכי נוחה בעולם" אמא שלי לא ישנה טוב אף פעם, תמיד הייתה מתלוננת שלא ישנה טוב. חשוב לי מאוד לישון טוב, ולכן המיטה חשובה לי.

המטבח. הסירים שלי, שם מתבשלים הטעמים והריחות שבהווה מזינים אותנו, ובעתיד מאכלסים את הזכרונות של הבית בו גדלנו ושהפך אותנו למי שאנחנו.

אמא שלי שנאה לבשל, אני אוהבת. הסירים האלה הם התגשמות מה שתמיד רציתי.

 

למה את זקוקה חייבת בשביל להיות שמחה?

שקט. הרבה שקט.

צריכה להיות בעשייה. כל עשייה. עשייה מקצועית, קריאה, מוסיקה, אמנות, שיחה מעמיקה, בישול, מה שלא יהיה. צריכה חברים ומשפחה, ברור. 

קודם כל משפחה.

 

מה את מאחלת לעצמך?

שקט וקבלה עצמית.

להמשיך את המגמה של לחיות בשלום עם מי שאני. להיות בן אדם משוחרר, יצירתי, אוהב ותומך. מאחלת לעצמי שאהיה יותר חכמה וכשיגיע יומי לעזוב, שזה יהיה יום שמח לי ולמי שאהוב עלי.

​

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

להתחבר לרגשות המודחקים שלנו ולהעיז לבטא אותם.