בקרוב
55 ,סיגל
סיאטל ארה"ב | אוגוסט 2020
בתיכון חשבתי שההגדרה הכי מתאימה לי זה קוסמופוליטית.
לא חושבת שיש לי שאלות בעניין.
אני לא שייכת לאף מקום. שייכת לילדים שלי.
אבל גם יוצרת סרטים.
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
יש דברים שלפני הקורונה חשבתי שאין סיכוי שאני יכולה לעשות, גיליתי שאני יכולה לעשות אותם.
המצב של להיות עם שני ילדים בבית ולהיות במשרה מלאה. חשבתי שלא יהיה לי כוח אליהם ומסתבר שיש לי.
לדאוג לבית, ולדאוג לבריאות הנפשית והפיסית שלהם .זה עומס אדיר, יש ימים שאני לא יכולה לנשום מרוב טונה של דברים שאני צריכה לעשות. אין לי עזרה, אין לי בן זוג. אנחנו חיים בנפרד. אם כבר הוא צריך עזרה.
זה כוח של לשים את כל הדאגות בצד ולתפקד. לא לתת לדאגות לשתק. ולהמשיך הלאה, ולהמשיך הלאה.
בעבר זה היה הרבה פעמים משתק אותי. עכשיו זה רק מזיז אותי קדימה לעוד אתגרים, לעוד דברים.
הרבה רגעים יש לי תחושת אושר, סיפוק, קרבה. את רואה מה חשוב כי את רואה את כושר העמידות שלך, ואת רואה את המשמעות של הדברים שחשובים וקרובים לך.
זה הפך להיות מאוד נוכח במקום שזה בלתי ניתן להשגה או לא מספיק.
כאילו המצב גרם לנו למצוא תוכן ואז ראיתי שהתוכן נמצא.
אני לא הייתי במצב של ריק. יש תוכן ויש לי כוח שיהיה יותר תוכן. עם כל זה עדיין הרבה פעמים אני מרגישה שאני לא מספיק. לא מספיק עם הילדים, לא מספיק בעבודה, לא מספיק ניקיתי את הבית, לא מספיק דאגתי לפיתוח עצמי, לא מספיק, לא מספיק, לא מספיק.
בהתחלה, מה? חודשים על חודשים לא נצא מהבית? איך נצליח? פעם אם היה סוף שבוע כזה הייתי משתגעת.
צריך לעשות כל כך הרבה דברים שקורעים אותך. עבודה, ילדים, צרכים אישיים, הפיננסים, העולם. עמוס.
גודש אדיר. את מרגישה שאת רצה מרתון.
לפעמים מסתגרת בשירותים או בארון להירגע. יש רגעים שזה מטורף שאת אחראית על הכל.
את גם מורה, גם אמא, גם,גם,גם. את נעה בלהבין את הבלאנס בין הדברים. משפחה, עצמך, חברים, קהילה.
אני רואה את החורים , את מה שלא עשיתי מספיק.
זה לתת ולתת ולתת שאני אוהבת אבל לפעמים אני שמה לב שגם הייתי רוצה לקבל וזה לא קורה כרגע.
אני רק לפעמים מקבלת וזה כיף ומשמעותי.
אני דואגת. תמיד היו לי דאגות קיומיות. הדאגות קיבלו מימד אחר מהרגע שאני אמא יחידנית, שהעבודה שלי לא יציבה, שאנחנו במגפה, שבעצם אין לי פה משפחה. ובעיות שקשורות במימוש עצמי, זה לא נותן לי מנוחה.
כל התופעה של הקורונה בלתי ניתנת לתפיסה, זה כל כך גלובלי שזה מחבר אותנו.
אנחנו חווים מה שמישהו בברזיל ובשבדיה חווה.
את רואה מי זה מי, ומי זה את. זה מחדד דברים שלא היו מחודדים. זה מחדד מי גיבור ומי מתפרק.
אני חושבת שאחד הדברים שזה עושה זה לפגוש את עצמך עירומה בבית שלך ואם את בשלום עם זה אז אחלה, ניצחת. ואני בשלום עם זה. כי אין לאן לברוח. את צריכה למצוא או להמציא את עצמך.
אם יש סערה, רוח, השורשים שלך יותר נכנסים לאדמה. אתה יודע שהסערה הזאת תחלוף ולא תשבור את הענפים. אתה מצליח להגמיש את הענפים ולהשריש את השורשים יותר עמוק.
בהתחלה, מה? חודשים על חודשים לא נצא מהבית? איך נצליח? פעם אם היה סוף שבוע כזה הייתי משתגעת.
היום אנחנו חצי שנה בזה, ב 12- לספט זה יהיה חצי שנה. מי היה מאמין.
החורף מאד מפחיד. חיים בחוסר וודאות לגבי החורף, בית ספר, בחירות.
הכי קשה כשאני מרגישה שאני לא נותנת לילדים מענה למצב המופרע הזה, שאני לא יכולה לעזור להם.
רגע נעים
הרבה רגעים נעימים סביב אוכל ושתיה. הרבה רגעים נעימים בבית עם הילדים, שלי עם עצמי, קריאה, כל מיני דברים של יצירה, דברים שלא בקלות הייתי מרשה לעצמי קודם.
רגע קשה
הכי קשה כשאני מרגישה שאני לא נותנת לילדים מענה למצב המופרע הזה, שאני לא יכולה לעזור להם. הפחד של מה יהיה בבית הספר השנה זה חרדה עמוקה.
איפה מורגש בגוף?
מחנק.
המחנק הוא מהעומס, אין זמן לנשום. כל היום בתזוזה.
יש גם הרגשה של ריקנות, כאב ראש, חולשה.
אחד מרוב עשייה והשני ממקום של ספק. כמו הרגשה שהקרקע לא יציבה. אין צבעים, זה די שחור. נפילה. ליפול, ליפול, ליפול, אין תחתית. כמעט לא מרגישה את זה יותר, הרגשתי כך שנים. כשמבצבץ הזיכרון מזה אני מזהה אותו, אני לא נותנת לו. למדתי איך להתגבר על זה. אולי אפילו יותר בתקופת הקורונה.
מה עוזר לך להירגע?
עשייה.
את רואה שכל כך הרבה תלוי בך. חיים של שני ילדים תלויים בך.
ואני יכולה לעשות את זה. יש בזה משהו מאוד מעצים.
ריצה. יש משהו מאוד מנקה וטוב בריצה.
מה את צריכה לשמוע?
שמגיע לי.
מגיע לך להיות מאושרת. מגיע לך לחיות. המגיע לעומת הלא מגיע.
באתי ממקום של אני לא עושה מספיק אז לא מגיע לי.
מגיע לי להיות מאושרת. מגיע לי לחיות. זה נשמע טריוויאלי אבל לא בשביל מישהי כמוני ששנים לא הרגישה ככה.
זה מפנה כל כך הרבה אנרגיות שליליות. זה נותן אנרגיה לעשות הרבה דברים אחרים.. כל השנים בקיבוץ הייתי בלינה משותפת.
הלא מגיע קשור לעבר שלי, ללינה המשותפת בקיבוץ. אתה צריך להסתדר לבד. אין הורים ששם בשבילך. כשאתה מפחד בלילה,כשיש מלחמה,כשאתה מבולבל וצריך את אבא ואמא והם לא שם אתה גדל עם החסר.
אצלי זה תורגם להרגשה שלא מגיע לי. לא היה את המקום של היכול, של הורה ששומר. זה מרגיש שהסתדרתי לבד מגיל צעיר, זה מרגיש חזק אבל זה לא. למדנו להיות קשוחים.
הלא מגיע הגיע כי לא חוויתי את הצד המקבל, הרך, המחבק, המרגיע, הביתי. זה היה מאד מוגבל. היו לזה שעות מוגדרות וזמנים קצובים.
העצמה נשית מאד מעסיקה אותי. נולדנו או לשרת את הגבר או לקבל מהגבר. זה לוקח תהליך והרבה אנרגיה ותובנות לצאת מזה. אחרי שהבנת ויצאת מזה את מבינה שכל כך הרבה מסרים היו שגויים. את בטח לא רוצה לחזור אחרונית. אני יוצאת כל כך נגד כל כך הרבה דברים שעליהם גדלתי שאני חושבת שהם שגויים. זה לא פשוט לצאת נגד כל כך הרבה דברים שגדלת עליהם.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
רוצה שנמשיך להעריך את הדברים החשובים שעליהם יש פוקוס כל כך גדול עכשיו. העצירה במרוץ מאוד מוצאת חן בעיני. יש משהו בזה שהעולם נעצר שהוא מאד נכון בעיני. ריצה אין סופית לא נחוצה.
הקורונה גרמה לאנשים להיות נדיבים, לתת. מחוות קטנות.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
מאמינה שהכל יחזור להיות כשהיה.
אישית אני רוצה להאמין שלא אחזור להרגיש שאין לי נוחות, או שאני לא חשובה, או שאני מבטלת את עצמי,או שלא מגיע לי.
רוצה להאמין , במילים אחרות, שההישגים שהשגתי לא ילכו לאיבוד.
טקס
שני טקסים מאד חשובים בתחילת היום ובסוף היום מראים לי כמה אני נוכחת, קיימת, נמצאת.
השקט של הבוקר לפני הילדים, קפה, חדשות, אני עם עצמי.
השקט שלפני השינה, קוראת.
ממש לא מרגישה בודדה, מרגישה מלאה ואופטימית.
הריצה.
כשיש רגעים קשים בלילה, אם אני מתעוררת עם חרדה - מדיטציה.
מדברת עם עצמי, לא יורדת על עצמי וזה עובד.
כל לילה אני מתעוררת. מתעוררת הרבה פעמים ונרדמת. בזמן האחרון אני ערה יותר זמן. אחת הסיבות לזה זה הבחירות שמגיעות, הלימודים שמגיעים והדחף שאני רוצה לשנות עבודה.
אני רגועה עם זה כשזה קורה לי, נושמת לתוך זה. לא מתנגדת ומבקרת. קמה בבוקר בסדר.
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
יש לי המון פינות שלכל אחת הפונקציה שלה.
בבוקר השולחן ליד המטבח, בסופשבוע השולחן ליד המרפסת. כשאני קוראת, חדר השינה הוא הפינה.
תלוי בחוויה של מה שאני עושה באותו רגע.
אתמול הייתי עם הבן שלי, ישבנו על הספה וצפינו בסרט וזה היה המקום הכי טוב בעולם באותו רגע. אין לי קשר רגשי למקום מסוים.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
מה שעוזר לי להרגיש שמחה זה להרגיש סיפוק ביצירה. אם אני עושה משהו יצירתי.היום מרגישה סיפוק שכתבתי בבלוג שאני כותבת.
יש רגעים שאני מתבוננת באושר בילדים שלי ,מבלי שהם רואים אותי ,כשהם עושים דברים.
אושר יכול להיות גם לבשל, להיות עם חברים.
אני קשורה לאחים שלי, עושה לי טוב להיות איתם בקשר איתם אפילו בשלט רחוק.
אם נולדנו לעשות משהו, אני מרגישה שנולדתי לעשות סרטים.
מה את מאחלת לעצמך?
מקווה שיום אחד אוכל לעשות עוד סרטים.
אם נולדנו לעשות משהו, אני מרגישה שנולדתי לעשות סרטים ונורא מתסכל אותי שאני לא יכולה לעשות את זה.
כל עוד אני לא עושה את זה אז הכל הוא פחות. זה קללה של אנשים שחייבים לעשות דברים כאלה.
כשאני מביימת או כותבת יש לי שקט, אני מרגישה שאני בשליטה מלאה.
זה הכי טבעי, וקל וכיף בעולם.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
למצוא את המקום הזה של החיבור עם התקווה. והחיבור לדברים שאנחנו הכי אוהבים -לעשות, להיות, אנשים ומקומות.
לפעמים ,צריך לזרוק את הכל הצידה ולשבת מול נטפליקס שש שעות רצוף.