top of page

טל, 60

Untitled-1.png

סטף, ישראל | יולי 2020

.אשה, סבתא, אמא​

מחפשת להתנהל בנוכחות בהירה ויציבה על פני האדמה

,עם חיבור לשורשים

.ופתיחות למרחבים חדשים

 

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

משתנה. בחודשים הראשונים, כשדברים היו יותר מוגדרים וחדים, היתה לי תחושה ברורה שהרבה דברים טפלים יורדים.

היה לי ברור מה היסודות שעליהם אני נשענת שאם נלקחים ממני אני מתערערת.

בידוד, הרחקה, הפרדה ממשפחה, מהמשפחה הגרעינית, מחברים.

המחשבה שהם לא יהיו, שלא אוכל לראות אותם היתה מאד מערערת.יום מרגש היום, זמנו אותנו לטקס לכבוד הולדת הנכד. הודיעו על השם, שתלו תאנה שקיבלו מאסף לפני שלוש שנים. קברו את השלייה בבור עץ 

התברר שהקיום שלנו נשען על זה שמדי פעם אנחנו נפגשים וחווים דברים. פתאום היינו לבד. זה היה חסר.

 

רגע נעים

הרבה רגעים נעימים. משפחתיות נעימה.

כל מה שקורה עם איתמר ואליה מאוד נעים. בילוי עם אסף ועמית ואלה מאוד כייף.

היה שבוע שהרגשתי שאני חייבת לפגוש את אלה, הנכדה שלי, ולא היה ברור מתי זה הולך לקרות.

הייתי מוצפת בדבר הזה ולא הבחנתי בין הסיטואציה והפחדים, זה  עורר בי תחושה שלא אוהבים אותי ודוחים אותי. 

 רגע קשה

היה שבוע שהרגשתי שאני חייבת לפגוש את אלה, הנכדה שלי, ולא היה ברור מתי זה הולך לקרות.

קשור גם בתנאים חיצוניים של סדר ומרחק וגם במקום שהם היו בו בתחילת הבידוד.

הייתי מוצפת בדבר הזה ולא הבחנתי בין הסיטואציה והפחדים, זה  עורר בי תחושה שלא אוהבים אותי ודוחים אותי. היו כמה ימים שזה מאד התבלבל והכניס אותי לדכאון מקומי.

מראה לי את התלות המסוימת. כל זמן שהקשר קיים זה לא מפריע לי אבל כשהוא נמנע, אני נתלת בדבר הזה.

אני תלויה.

אלה זה מקום של מפגש שהוא בלתי אמצעי, של חום. זאת חוויה מאוד טובה להיות איתה. ואז אני מבינה שאם הייתה לי חוויה של כזה קושי כשזה לא היה, אולי אני צריכה לעשות הפרדה כדי לא להיפגע.

כל זמן שיש לי את זה זה בסדר שאני באטצמנט לדבר הזה אבל  צריכה לקחת בחשבון שזה אולי לא יקרה.

איפה מורגש בגוף?

בבטן. כמו מין פחד כזה, כמו ריקנות.

בדרכ אני מרגישה את הדברים בבטן, פחות בלב. כאב בבטן, תחושה של פחד.

לפחות לגבי אלה. לא ראיתי את אלה הנכדה שלי חודש וחצי ולא ידעתי מתי אראה אותה. זה היה על הגבול של פחד מוות. מקומות טראומטים.מאד מלחיץ.הייתה בהלה שאף פעם לא אראה אותה.

זה קשור למקום שמישהו אחר לוקח את החופש במקומות שחשבנו שאנחנו יכולים לבחור. מצטמצמים.

זה קשור גם ליום יום שלי. היא היתה חלק מהיום יום שלי. פחדתי שהיא תשכח אותי. זאת היתה תחושה של אובדן.

מעגלי תשומת הלב שאני מקבלת הם חלק מההגדרה שלי, ממה שבונה אותי, שעוטף אותי. סוג של חוויה שמאוד חשובה לי כרגע. היה חסר ברמה הקיומית.

 

מה עוזר לך להרגע?

תרגול, יוגה,תנועה .

התרגול האישי שלי ועצם זה שאני נמצאת בתנועה. מלמדת ולומדת אצל המורים שלי מחזיר אותי לאיזשהי יציבות פנימית.

החוויה של התרגול עם מורים, קולגות ותלמידים מחזירים אותי למקום שממנו אני יכולה להתאפס.

עבודה עם החוץ ,שהיה בטבע.

משתדלת עכשיו להקטין ציפיות לגבי העתיד בניגוד להרגלי לתכנן קדימה. מנסה לצמצם תכניות ולמצות את מה שיש כרגע.

מה את צריכה לשמוע?

תנועה שקטה ומוכרת מאפסת אותי. דיבור עם עצמי ברמת היחסיות- לשים את הקושי שלי מול הרבה דברים שקורים מסביב ולהבין שזה בסדר. שאני לא לבד.

עצם זה שאני רואה שאני בקושי עוזר לי. עוזר לי כשאני מזהה את נקודת הקושי.

אחרי שיש סימנים חיצוניים שאני מזהה, אני נותנת לי את הזמן להבין מה קורה שם. 

לרוב אני יודעת.  ואז זה יותר קל. יותר קל כשאני מסמנת את הדברים. הזיהוי נותן איזושהי השקטה ואחיזה.

 

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

את השקט, את הקצב.ההאטה היחסית.

די חיה בנינוחות בכללי, לא היתה לי האטה דרמטית.

רוצה לשמר את ההבנה של מה באמת חשוב , פחות עניינים שוליים שנוטים למלא בהם את הראש ואין בהם הרבה תועלת.

 

לימדתי יוגה פעמיים בשבוע במוסד לילדים פגועי נפש, הרגשתי נהדר עם זה. עבדנו חצי שנה עם המדריכים שעובדים עם הנוער, היה נהדר.

לא יכולה כרגע לחזור ללמד שם.זה נקטע וזה חסר לי. יקח זמן עד שיכניסו לשם מדריכים חיצוניים. זה מתסכל.

רוצה לעבוד בהתנדבות, ורוצה לתת. למצוא עוד מקומות שאני יכולה לעבוד בהם ולתת יותר.

ברגע שאני מכוונת בדרכ מגיע הפתרון. תמיד יש מישהו שצריך.

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

מפגש בלתי אמצעי בין אנשים. משהו שאפיין את ישראל. 

חיבוקים. פתאום יש הימנעות כזאת.

הקלות של התנועה מארץ לארץ .

מקווה שתחזור שמחת החיים. יש הרבה עצב, קושי, מרוכבות. זה גם קשור לרמת מעורבות במה שקורה פוליטית. מצד אחד תקופה מאוד אדרנאלינית אבל היא גם מבהילה בקצב של הדברים שקורים, בטמטום , באבלות. זה גם ההבנה שהרבה אנשים הולכים לחוות מחסור וקושי. הולכים להפגנות בבלפור , זה חשוב. זה ממלא וסוחט. בדרכ יש עונות שנה ודברים שאנחנו עושים בזמנים מסויימים, עכשיו הכל מרגיש כמו מרק עכור.

כל פעם מגיעים לאיזשהי תחתית שחושבים שאין נמוך ממנה ומופתעים לגלות שיש.

בחוויה הרחבה אני עם עצמי לא במחסור כרגע בשום  צורה , בשום דבר אבל התחושה הכללית היא הרבה יותר כבדה. 

אנחנו בעיקר לא אוהבים לא לדעת מה הולך להיות. הלא ידוע הוא מאיים.

אני מתמודדת עם הלא ידוע בדרכי הפרקטית. משתדלת לא להתעסק עם זה אלא להיות ביום יום ולהפוך אותו משמעותי. לתכנן בקטן כל מיני דברים קדימה. 

הרפיית מאמץ כמו תינוק קטן שפשוט מונח. הדבר הכי נוח שיש.

כל פעם שאומרת את זה זה מעורר בי חיוך. לפחות פעמיים ביום מול קהל.

בגלל משפחתנו קטנה, יש לנו רק שני ילדים שיש להם משפחות.

ערניים שיש לנו  תפקיד חשוב בשמירה על הקן הזה. להתוויה של דרך אחראית.

אנחנו צריכים להיות יותר יוזמים וגם לקבל את מה שקורה.

גם עם הילדים וגם עם חברים. יותר ערנית לדברים האלה כרגע.
 

טקס

פינת תרגול. מקום שמדליקה בו נרות מוקדם בבוקר. מנטרות שמתחילה איתן את התרגול.

התרגול עצמו הוא גם סוג של טקס.

הודיה, הכרת תודה, תנועות, התכוונות בתחילה וסיום, פתיחה וסגירה של התרגול. מאד משמח וחיוני.

הכרת תודה לגוף ולנפש, למורים שלנו, לתרגול היוגה בחברותא.

" מי יתן ונהייה נינוחים בגופנו ונשרה טוב בעולם"

את המשפט "מי יתן ונהיה נינוחים בגופנו" הוספתי אחרי שאלה נולדה. שלחתי תמונה של אלה שוכבת על אסף למורה שלי והיא אמרה: "היא נראת כל כך נינוחה בגופה". משתמשת בדימוי הזה כדי להעביר תחושה שלי החוצה. הרפיית מאמץ כמו תינוק קטן שפשוט מונח. הדבר הכי נוח שיש.

כל פעם שאומרת את זה זה מעורר בי חיוך. לפחות פעמיים ביום מול קהל.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

המרפסת, הערסל מתחת לאלון. לשכב ולראות את העץ מלמטה- מקום מאוד נינוח.

מתקשה להתחבר לרגשות שלי אל הבית שלי כרגע כשאני עומדת לעזוב אותו.מתקשה להרגיש. בונה את ההתנתקות.

הפינה החביבה עלי בעולם היא על החוף בסיני. חושבת על זה עשר פעמים ביום. אם היית שואלת מה אני רוצה לעשות עכשיו, זה מה שהייתי רוצה.

 

מה את חייבת בשביל להיות שמחה? 

סוג של מפגש בין אנושי לא להיות לבד. זה אחד הדברים שהתבררו לי.

לא להיות בודדה. האפשרות להיפגש לב מול לב עם אנשים מוכרים ואהובים מזין אותי.

סבתאות מלאה אותי בהורמון אהבה. ההתאהבות באלה  מאפשרת לי להיות במקום שממלא אותי. כשלקחו לי את אלה חוויתי תחושת מחסור ברמה הכי ראשונית.

לא פשוט לי להגדיר או לשים אצבע על דברים כשהם מרחפים. יותר נוח לי לא לסמן אבל הסימון מקל.

קל לי עם דברים מוגדרים וברורים יותר מאשר אי נוחות שקיימת ולא מבינים מאיפה היא. לשחרר לתוך לא ידוע.

 

מה את מאחלת לעצמך?

רוצה לעבוד בהתנדבות, ורוצה לתת. למצוא עוד מקומות שאני יכולה לעבוד בהם ולתת יותר.

ברגע שאני מכוונת בדרכ מגיע הפתרון. תמיד יש מישהו שצריך.


איזה עצה יש לך לימים הבאים?  

לזהות ולדייק מה מייצב אותנו, ושם להעמיק. לבנות שגרה בריאה לנוכח התזזיות מסביב, בידיעה שזו יכולה להשתנות ברגע. לחיות באומץ ואחריות פנימה והחוצה.    
 

bottom of page