בקרוב
טלי, 60

הרצליה, ישראל | אוגוסט 2020
אני כמו עונות השנה, מרגישה את כל מגוון האפשרויות. יש ימים שדברים מאד קלים ובימים אחרים אותם דברים נראים יותר מורכבים. מבינה שהיום יום הוא הרבה דברים שלא לקחתי בחשבון.
כמו שוודי אלן אמר: "להיות מאושר לא אומר שהכל מושלם זה אומר שהחלטת להסתכל מעבר לחוסר השלמות".
חייבת להודות שהחיים מורכבים, משתדלת לפסטב אותם.
הDNA שלי זה עיצוב וזה אורך חיי. מרגישה שאני אישה עם עמוד שדרה שיש לה מה להגיד, רב גוונית.
אני חיה עם כל החושים וזה מאד משמח אותי. אסתטיקה, חי, צומח ודומם. וכשאני מפסיקה להתפעל, נא לבדוק לי את הדופק.
אני עם החושים בסראונד, אבל רגישה ברמות שלא ניתן לתאר.
לשמחתי שטויות משמחות אותי, אני פשוט אוהבת דברים יפים. אני יודעת איפה בורכתי. נאמר לי שיש לי אישיות כובשת, עם הרבה הומור מתארת את החיים בצורה מקורית, החברה בעבודה עשו לי כרטיסיות "המילון של טלי" - הביטויים הייחודיים שאני משתמשת בהם וכל יומהולדת מעבים את החפיסה.
אני פחות מרוצה מהקמטים.רואה את זה ברור בפגישות הזום בתקופה הזאת.
יודעת שיש לי כוחות להיות נוכחת ביום יום שהוא לא פשוט בתקופה הזאת
בפרט ובכלל.
מודה על הפלטפורמה שמשגרת אותי לחיים ביום יום - הבית, הבן זוג שאתי.
יש הרבה אהבה ונינוחות.
זה מאוד דומיננטי. ונוכח בהרגשה. הקטע הוא איך את בוחרת. כשאת מסתכלת מסביב את יכולה לקבל התקף חרדה!
באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?
הקורונה מאד משפיעה, אבל יש אפשרות בחירה על איך לחיות אתה. הסגר תפס אותי ממש לא מוכנה.
את זאת שבוחרת להחמיר או לא להחמיר. בהתחלה זה גם השפיע כלכלית. עכשיו חזרנו לעבוד כרגיל.
מאד משתדלים שזה לא ישפיע עלינו אבל מקפידים על הכללים.
מצליחים רק בגלל ההסתכלות הצרה על המשבצת שלנו, מסביב כאוס שלא נותן הרבה תקווה. וייקח הרבה זמן לשקם.
הקורונה החזירה אותנו לבסיסי. אני אחת שמאד חיה בניצול גירויים סביבתיים:
תערוכות, תיאטרון, מופעי מחול, הופעות. כרגע אין את זה. כל האווירה היא קשה. אנחנו לא הולכים להפגנות אבל מאד מרגישים את האכזבה שאלה פני דברים.
זה מאוד דומיננטי. ונוכח בהרגשה. הקטע הוא איך את בוחרת. כשאת מסתכלת מסביב את יכולה לקבל התקף חרדה! אנחנו אגואיסטים, חיים את החיים שלנו ומנסים לעשות לנו כמה שיותר נעים.
יש מעטפת מאיימת. זה כמו לראות סרט אימה שפתאום קורה לך. לקח לנו זמן עד שהבנו כמה זה משפיע עלינו להיות סגורים בבית למלא זמן, שפתאום זה הפך למשהו נורא ארוך. את פתאום קולטת שאת לא אדון לחייך, יש כל כך הרבה מגבלות שהוטלו עלינו שזה משבש לגמרי.
היה צריך לעשות סוויץ בראש ולהנות מדברים אחרים. עיצוב זה אורך חיי וזה ממשיך ללוות אותי ביום יום. היה לי יצר קינון כמו לפני לידה. נורא חשוב לי שהבית יהיה נעים. הרביתי לסדר ולארגן אותו ולהקיף את עצמי בחפצים יפים וזה עשה לי טוב.
סידרתי אלבומים, סדרתי קופסאות זכרונות - שהעלו בי המון חוויות וצחוקים.
קיננו בקפסולה. שפרנו את הבית ומאוד נעים לנו בו. בעיתוי הזה החלפנו את המטבח שזה הזוי.
פחות מסתובבים. לכן הבית הופך להיות המרכז. המזל שהמשכתי לעבוד מהבית אחרת הייתי ממש נבהלת.
זה אחרת לשמוע על הקשיים של אחרים שאיבדו את מקור פרנסתם ועיסוקם מאשר לחוות אותם.
יש דברים שהם כל הזמן נוכחים, זה לא שהקורונה הקצינה אותם. הדברים שקרו לפני ממשיכים ללוות תוך כדי.
לצערי הייתי צריכה להתמודד עם דברים מאוד קשים., זה חוזר הרבה אחורה. חשבתי ששילמנו מספיק מחיר לבמפרים בחיים.
היו לנו כמה knockouts כל נוק אאוט מחייב אותנו לאסוף את השברים ולעשות restart. בשנה האחרונה איבדנו את גליה גיסתי האהובה - חסר גדול למשפחה קטנה.
אנחנו אומרים שהלוואי שהיינו יכולים לדאוג רק לעצמינו. להיות אגואיסטים במידה מסוימת.
יש לי קונספט לחיים. כל עוד כל אחד משתמש באנרגיה שלו, אני בסדר. אני אמא, בת זוג, בת, כלה, דודה, אחות בלי מערכת ויסות.
כשלמישהו מהם קשה זה לוקח ממני את האנרגיות תפעול שלי. בימים שלא צריכים אותי להיות משענת אז הרבה יותר קל לי.
המשפחה שלנו היא כבר לא אותה המשפחה בגלל המוות של גליה. זה בנוסף לקורונה ששינתה את הסדר. זה שינה לגמרי את התפקידים. האנשים החזקים, ההורים של אמנון,הפכו להיות החלשים. התפקיד שלנו הפך להיות אחראי, מרכזי.
אי אפשר להיפגש איתם וזה מוסיף לבדידות שלהם. הבדידות יותר קשה מהביטחון שלהם.
זה דבר שלא לקחנו בחשבון. נורא קשה לראות אנשים שאת אוהבת כואבים.
אבל למרות הכל, כל אחד נחוש בדרכו לשמר את הביחד של משפחה.
בנוסף מלמדת את עצמי להבין שמה שאני רוצה וחולמת, זה לא מה שהילדים רוצים עבור עצמם. חווים עם הילדים הרבה תקוות ואכזבות. בתהליך הפנמה והבנה, שהילדים לא היו בדיוק כמו חומר ביד היוצר.
עד לפני חודש הכל היה סגור. ללכת לתערוכה אחרי שלושה חודשים זה קאלצ'ר שוק. כמו דג שהוציאו מהאקווריום. את הולכת לסופר בחשש. המסכה זה כל כך לא נוח, אני ממש מרגישה חנוקה עם המסכה.
עושה לעצמי כמעט כל יום שיחות אישיות. צריכה לבחור כל יום לפחות שלושה דברים טובים שקרו או שיש לי.
רגע נעים
הדברים הקבועים המפסטבים. מנסים לעשות את מה שיש הכי.
ערניים, יודעים לנכס לחיים שלנו את הים, את הפארק.
אחר צהריים כייפי עם שי שבחופשת קיץ בארץ. כיף כזה שאת יכולה ללכת לשחק באולינג. עד לפני חודש הכל היה סגור.
שיחקנו, ניצחתי,דיברנו, ראיתי את הדירה, את החתול ההונגרי.
נעים לי שרנן מרוצה בהתמחות. ושדן התחיל תואר שני כמו שתכנן.
רגע קשה
יש את הדברים שנמצאים כל הזמן, אלה שכל הזמן נוכחים. לשמחתנו אף אחד מהמוכרים לא היה חולה.
היה קשה לדעת שההורים לבד וקשה להם שהקפדנו על הכללים לא להתראות. פחדנו ששי שלומדת בחו"ל לא תוכל להגיע לחופשת הקיץ הביתה או לחילופין לחזור להמשך הלימודים.
נורא בא שכולם ישגשגו,נשבר לי הלב על אנשים שאין להם פרנסה.
אנשי התרבות, התעופה, התיירות כאלה שהעזו לפתוח עסקים.....
את רוצה את החיים האלה של פעם. לדעת שכשאת נורא אוהבת משהו אז הוא בר השגה.
לדעת שמישהו מוכר מת מקורונה. זה אורב לך כמו רולטה רוסית.
את לא יודעת מי זה שאולי ידביק אותך. את רוצה את החיים של פעם שגם ככה היו מורכבים. המון מתחים נוספו לחיים.
איפה מורגש בגוף?
בלב. כמו פלונטר כזה כבד. מסתובבת עם משקולת.
תקופות ביניים הן פחות נוחות. אין יכולת לפנטז על דברים, הכל נראה הרבה יותר מצומצם.
משהו שעוזר לך להירגע?
הזמן.
שגרת הים, "גזיבו" מאפשרת לנו להרגיש שאנחנו ברי מזל.
הליכה בפארק במסגרת המגבלות.
יש לי בזוגיות הרבה אהבה ונינוחות שזה משהו נורא חשוב להרגיש אחד עם השני.
החיות בחיינו הכלב תום של רנן והחתולים טשק ההונגרי - תומך הלמידה של שי בלימודיה בהונגריה. וסבסטיאן החתול הישראלי שירשנו מהילדים.
לא ידעתי שאוהב ככה חיות,הן תופסות מקום מרכזי במשפחה.
להתגנדר עם בגדים מיוחדים ולשחק בנדמה לי גורם לי להרגיש צעירה ושובבה.
מה את צריכה לשמוע?
אני יודעת להתייצב.
אני ממציאה לי שפה שלי להתמודד עם היום יום שהוא מאתגר.
עושה לעצמי כמעט כל יום שיחות אישיות. צריכה לבחור כל יום לפחות שלושה דברים טובים שקרו או שיש לי.
ובעיקר הקול של אמנון. אמנון יכול לעשות לי ממעגלים קווים ישרים.
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
את הדברים הפשוטים. להרגיש נעים בבית. להיות כל כך הרבה שעות ביחד, בטוב. בספטבר אנחנו חוגגים 35 שנות נישואים ואני אוהבת לעשות טיזינג לאמנון ואומרת לו שאני לא אוהבת אותו, אני מאוהבת בו.
את הנעימות של התקשורת עם הילדים אפילו שהם כבר לא בבית.
את השמחה שלהם שהם באים לבקר ומרגישים את האהבה שלהם כלפינו.
את ההזדמנות להרחבת מיומנויות - ללמוד פתור ושחור, תשבצים, לפתור סודוקו ולשחק שש-בש.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
כל עוד את לא נפגעת מהקורונה באופן אישי הקורונה ממשיכה להיות סיפור רקע. אבל מסביב היא משאירה הרס, שום דבר לא יצליח בזמן הקרוב לשגשג.
אולי אנשים יהיו פחות חמדנים.פחות כל הזמן לרצות ולרצות, יותר צניעות.
חייבת סיפור, חייבת שלכל דבר תהייה משמעות....ומאמץ השגה.
טקס
יש לי נטייה לטקסים. דווקא בתקופה שנלקחו כל הדברים החיצוניים.
כל דבר זה טקס. פינוקים זה טקס. אני אוהבת מנגו אז אכילת מנגו זה טקס. מתיישבים ונותנים לזה את כל תשומת הלב.
סדר יום שהכנו לתקופה הזאת- כאילו אנחנו בריזורט.
כל יום בבוקר אני שואלת את אמנון מה סדר היום.
אפילו " זמן חופשי" יש לנו במשך היום. משתדלים לפסטב...ממה שעוד ניתן
קפה בבוקר למיטה, פנקייק לארוחת בוקר, פינה על הגג שאנחנו אוהבים לשבת בה בערבים עם סיגריה.
הליכה במרחק 100 מטר בסיבוב. הליכה בפארק במסגרת המגבלות.
כשהייתי מצלצלת לאמא שלי זכרונה לברכה לספר לה משהו טוב על עלינו או על הילדים, היא היתה אומרת לי: "עשית לי את היום" ואני ממשיכה עם זה- אם ילד מצלצל להגיד לי משהו טוב אני אומרת לו: "עשית לי את היום" וזה מעלה בי חיוך - והם יודעים זאת.
בדרך לסופר יש מקום שאני רואה את המטפס שאמא שלי אהבה "אלמון הודי"
עם ריח משובח, אני עוצרת מריחה ומוסרת לה ד"ש.
יש לי את העניינים הפרטיים שלי.
ים. הים שניכסנו לנו " מחייה נפשות" אני אומרת לאמנון
מה הפינה חביבה עלייך בבית?
אוהבת לשבת בפינת האוכל, כי אז רואה את אוסף הצלחות של פורנסטי.
לכל צלחת יש סיפור.
חייבת סיפור, חייבת שלכל דבר תהייה משמעות....ומאמץ השגה.
רואה את העצים של השכנים שצמחו לקומה שנייה וכיסו אותנו, מרגישה שחיה באחוזה. כולה דירה בקומה שנייה בשכונת קבלנים אבל הכל מכוסה בירוק שעושה לי אושר גדול.
יש פינה ביציאה מחדר שינה קניתי ליום האהבה שולחן ושני כסאות שאני אוהבת.
שם נערכות כל ערב שיחות how was your day honey?
האמבטיה החדשה שלי. מודה מחדש כל יום לצבעוניות ולבחירות שלי. נאמנה למה שאני בוחרת וזה משמח אותי. יודעת לפסטב.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
מרגישה שהייתי שמחה אם החיים היו מאפשרים לי לביים אותם לפי התסריט שלי.
ללא תפניות בעלילה. עם סופים והתחלות טובות.
אבל נכון להרגע - לא מושלם!
חשוב לי שלאנשים שאני אוהבת יהיה טוב , זה נורא עוזר לי. אז זה גם לא לוקח ממני את המשאבים המצומצמים שיש לי.
שכל אחד יהיה עם האנרגיות שלו זה מאוד מקל עלי.
ודברים יפים. אוהבת דברים יפים. החפצים שאני נורא אוהבת. כל פעם שרואה אותם זה עושה לי טוב.
יופי נורא משמח אותי, צריכה תפאורה יפה. שוכחת שהניצבים הם אותם ניצבים.
סדרות טובות עושות לי ממש טוב, סרטים, דפדוף בג'ורנל עם דברים יפים.
אבל בעיקר, בעיקר, בעיקר, יצרים. שאני מרגישה שיש לי יצרים. בימים שאני מאבדת אותם,לשמחתי זה לא קורה הרבה,אני מודאגת.
אני מושפעת ממה שקורה מסביב, אי אפשר להתנתק מכל המעגלים. את יודעת את היתרונות שלך, את המגבלות שלך. את ההבנה שלך שצריך להשתדל. שהיום יום הוא מאמץ לראות את הטוב ולייצר אותו. לדעת שמה שמשדרג את היום יום זה הדברים קטנים.
מה את מאחלת לעצמך?
לחיות על טורים חיוביים. להרגיש שאני חיה עם כל הדברים שצריך להתמודד איתם, טוב ורע, זה תמהיל. כמו לנצח על תזמורת עם המון כלים.
בריאות כמובן! זה מאוד חשוב, אבל חשוב גם עניין ותוכן.
עניין ותוכן זה דבר מאוד חשוב ביום יום. הייתי מאחלת לעצמי למצוא משהו לעשות. הובי חדש סריגה, רקמה. מרגישה שהיה יכול לחדש, להוסיף לי עוד מימד.
חסרה לי מאוד ההתנדבות בימי ראשון אחרי העבודה עם הילדים החולים בשניידר. כרגע בוטלה בגלל הקורונה, מנסה למצוא משהו חדש.
צריכה למלא את היום הזה, את ההחלטה של לראות מעבר לקצה האף שלי.
לעסוק בנתינה. השבוע התחלתי ב-"אתגרים"
מאחלת לעצמי שאמשיך עם השטויות שלי; ולהמשיך להנות מהחברות רבת השנים איתך ועם גולו.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
לראות מעבר לחוסר השלמות, יום ביומו,