בקרוב
61,טליה
טבעון, ישראל | יולי 2020
נשואה, אמא לשתי בנות בנות 19.
מלמדת כל מיני דברים שעוסקים בלקרב את התלמידים לגוף שלהם, ליצור קשר טוב בין אדם לגופו.
גרה בטבעון, עם גיחות לארה"ב שבה חי ועובד בן- זוגי. מאד קשורה משום מה לאמריקה כל חיי.
באיזה אופן התקופה שינתה את החיים ?
מגפת הקורונה לא נגעה בנו באופן אישי. שנינו ממשיכים לעבוד, אני מלמדת פילאטיס ושיטת פלדנקרייז .משתמשת בשיטות אלה כדי לקרב את התלמידים לגוף שלהם, ללמד אותם להקשיב לגוף, להזין אותו בתנועות מיטיביות, ליצור קשר טוב עם הגוף ולהנות ממנו.
תודה לאל כולנו וכל מכירינו בריאים ושלמים. מה שכן – דני, שבד"כ מחלק את זמנו בין ישראל לארה"ב, נמצא פה תקופה ארוכה, וזה היה מאוד נחמד .
בערך באותה תקופה בשנה שעברה חליתי בסרטן, וגם אז דני בילה פה תקופה ארוכה יחסית, בעצם עד שסיימתי את כל הטיפולים שלי והחלמתי .
והמקום המשמעותי שבו התרחשו הדברים היה
המשפחה הגרעינית והבית.
בחודשים הראשונים מאז פרוץ המגפה דני היה בארץ ואנחנו לא תיכננו נסיעות משותפות. כשכבר כן עסקנו בתכנונים, תמיד היה קול קטן שהזכיר שכל תכנית היא בסיס לשינויים ויש לקוות שהיא תתגשם. בסופו של דבר באמת החיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בתכנון דברים אחרים...
בתקופת הסגר הראשון נפגשנו הרבה פחות עם חברים ועם המשפחה. כל תא משפחתי היה מבודד בקפסולה שלו, והמקום המשמעותי שבו התרחשו הדברים היה המשפחה הגרעינית והבית.
רגע נעים
אהבתי את ההליכות עם דני. נהגנו לעשות פחות-או-יותר אותו "מסלול קורונה" כל יום, הליכה של שעה בערך, כולל ירידה לואדי. בהליכות שלי ושלנו תמיד יש הרבה התבוננות. מאז ילדותי אני אוהבת להסתכל על ציפורים, ודני חולק אתי את ההנאה הזאת.
באחת ההליכות שלנו ראינו בז על הרצפה, ואחרי יומיים פגשנו אותו שוב. כשהתקרבנו וראינו שהוא פצוע, התקשרנו לצפר שאנחנו מכירים מהרחוב שלנו, והוא בא, אסף את הבז הסביר לנו קצת מה הפגיעה שלו, ולאחר מכן שלח אותו להחלמה בבית החולים לחיות בר בספארי. זה היה מרתק לראות את הציפור מקרוב, ומאוד מספק לדעת שעזרנו לה. אני אוהבת חיות. ובכלל, הטבע היה חלק משמעותי מאוד מהתקופה הזאת. במרץ הואדי היה ירוק עז, ואז הצהיב ואחר כך נקצר והפך לשלף. אז במהלך התקופה חווינו את חילופי העונות, וזה היה מקסים.
רגע קשה
היו חיכוכים סביב חששות של דני, כמו למשל החשש שלו שהבנות יביאו קורונה הביתה ממפגשים עם חברים.
ניסינו לשמור על רמה מסוימת של הגיינה וביטחון. מצד אחד לא רציתי לומר להן לא להביא חברים הביתה, ומצד שני רציתי לשמור על עצמי ועל דני, שלתחושתי חשש יותר ממני, ורציתי שהוא ירגיש בטוח בבית שלו.
אני מוטרדת מחוסר וודאות לגבי הסובבים אותי- האם נכון
לדני לטוס, האם בסדר לבקר את אמא שלי, איזה מרחק לעמוד מחמותי.... לפעמים זה ממש ברמה של מחשבות טורדניות
איפה מורגש בגוף?
אני מרגישה את חוסר הוודאות בין הבטן התחתונה לגרון.
בעצם נפגשתי עם חווית חוסר הוודאות וחוסר השליטה פגישה חזיתית וכואבת כבר בשנה שעברה כשחליתי בסרטן. ברגע אחד כל המציאות המוכרת נפרמת ואתה מבין שכל מה שלקחת כמובן מאליו, לא מובן מאליו.
מאחר שכבר נפלתי לתהום הזאת פעם אחת, נראה לי שהפעם חוסר הוודאות לא מעורר חרדות כלפי עצמי, אלא יותר דאגה לסובבים אותי.
דני מודאג מהקורונה, ואני משתדלת לא לעשות טעויות שיסכנו אותו. אני מוטרדת מחוסר וודאות לגבי הסובבים אותי- האם נכון לדני לטוס, האם בסדר לבקר את אמא שלי, איזה מרחק לעמוד מחמותי.... לפעמים זה ממש ברמה של מחשבות טורדניות. ומאחר שאין שום ספר-הוראות, אני נאלצת לאלתר בהתאם להתפתחויות, למה שנלמד עם הזמן ולתחושות הבטן שלי.
מה עוזר לך להרגע?
עוזר לי לקחת נשימה וגם "לקחת מרחק".
אני לא בקושי נוראי. הקורונה מסתובבת שם בחוץ, ואני בהחלט נזהרת, אבל לא מרגישה מאויימת באופן אישי.
מה את צריכה לשמוע?
" זה לא בידי. "אני עושה מה שאני יכולה ואת השאר אני משחררת."
מה את רוצה לשמר מהתקופה?
רוצה לשמר את התחושה שיש שפע של זמן. הסגר היה זמן של שקט כללי שנתן שקט פנימי. עכשיו כשיוצאים החוצה, קשה לי למצוא זמן למדיטציה.
אני כן ממשיכה ללכת כל יום, והרבה פעמים זו ממש הליכה מדיטטיבית.
רוצה לשמר את ההבנה שאני יכולה להסתדר עם משהו שקט, מרוכז, מצומצם, ושאני מסתדרת מעולה בלי דברים שפעם נראה לי בלתי אפשרי לחיות בלעדיהם. עכשיו אני יכולה להסתכל עליהם ולומר לעצמי: "אני לא חייבת את זה בשביל להיות שמחה״.
מה לא יחזור להיות כשהיה?
וודאות. אותו סוג של התנהלות בחיים עם ביטחון שהכל ימשיך כפי שהיה, כבר לא קיים.
כרגע יש מימד מאוד נוכח של חוסר ודאות וסימני שאלה. זה מערער לגמרי את הסדר שאני מכירה ואני חווה מצב חדש של חוסר יכולת להבין את המציאות ולדעת איך לפעול בה נכון.
אצלי באופן אישי המציאות התערערה עם האיבחון של הסרטן. בסוף תהליך ההחלמה היתה תחושה ש"נגמר הסרטן וחוזרים לשפיות" ואז נפלה עלינו הקורונה. אז בעצם לא חזרנו לשפיות ויחד עם זה, בתוך המצב הלא שפוי , אני מרגישה שיש לנו מזל.
ובכלל, כדאי שאת כל התכניות שלנו לעתיד ניקח הרבה יותר בקלות, בערבון מוגבל. כי הי, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, נכון? והקורונה ממש זרקה לנו את האמת הנדושה הזאת בפרצופנו . אבל מעבר לקורונה, כשאני, כאמא, חושבת על איפה בא לי לחיות בשנים הבאות, אני יודעת שהרבה תלוי במקום בו יהיו הבנות שלי, עכשיו ובעתיד. חלק גדול מההוויה שלי הוא היותי אמא. זה מגדיר אותי כלפי העולם והאמהות שלי קשורה קשר חזק ל-well-being שלי . וכאמא אני רוצה להיות קרובה לבנותי, ולא לחיות, למשל ביבשת אחרת מהן. אז עכשיו, כשהבנות בתהליך "עזיבת הקן", אני יכולה לעשות תכניות עם דני לגבי מקום המגורים שלנו ואופי חיינו בשנים הבאות, אבל תמיד אני זוכרת שהכל זמני, נכון לעכשיו, תלוי בבחירות שעושות ויעשו הבנות שהבאנו לעולם ושהפכו אותנו להורים.
הזדמנות טובה לעשות תהליך של ריפוי
וקבלה עם הורינו וגם עם ההורים שאנחנו,
לעצמנו וגם לילדינו.
טקס
סלט.יש לנו טקס של סלט. כל יום בצהרים אנחנו מכינים ואוכלים סלט. כך שמצד אחד אנחנו כל
יום אוכלים אותו דבר, ומצד שני מגוונים כך שבכל יום הסלט הוא אחר. כל יום אותו דבר, כל יום אחר.
מה הפינה החביבה עלייך בבית ?
הפינה החביבה עלי ושאני נמצאת בה הכי הרבה היא המטבח. אני מתמלאת מהזנה, מבשלת בקלות ובכייף ואוהבת להיות במטבח, במשולש שבין המקרר, קרש החיתוך והכיור.
עוד פינה שאני אוהבת בבית היא אדן החלון האנגלי בסלון, שאפשר לשבת עליו,על אדן החלון. אני אוהבת גם את כסא הנדנדה בסלון, הכסא שהיה כסא ההנקה הישן שלי.
מה את חייבת בשביל להיות שמחה ?
קשר טוב עם עצמי, ואני כל הזמן מתאמנת על זה.
מה את מאחלת לעצמך?
שאמצא במהרה משהו חדש ללמוד.
"אם אתה מפסיק לרוץ אחרי מה שאתה מחפש ויושב בשקט, הדבר הזה מתחיל לרוץ אחריך" רומי
קול פנימי אומר לי שאני לא צריכה לרוץ, ויכולה לשבת בשקט ולהמתין שהדבר הנכון הבא יראה את עצמו. אני מאחלת לעצמי שתיפתח לפני הדרך הזאת , להמשיך להתפתח.
וחוץ מזה כמובן בריאות, לעצמי ולכולנו.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
מאחר שבימי קורונה לפתע הוחזרנו וחזרנו, באופן מפתיע ולא צפוי עבור רבים מאתנו, אל הקן המשפחתי המקורי שלנו, זו הזדמנות טובה לעשות תהליך של ריפוי וקבלה עם הורינו וגם עם ההורים שאנחנו, לעצמנו וגם לילדינו. החזרה של צעירים רבים "הביתה" לתקופה, הסגר שסוגר את כולם בבית, האבטלה שנוטלת מאתנו את מסיחי- הדעת שלנו, כל אלה מעלים על פני השטח את הדואב, השורט, המדמם ביחסים עם ההורים. שם, בילדות, ומול דמות הסמכות והמקור לבטחון ולהזנה, גם פיזית וגם רגשית, נוצקו הכאבים , התסכולים והמכשולים הגדולים ביותר לרווחה ושמחה עם עצמנו ובעולם. עכשיו, כשהורים וילדים חוזרים להיות שוב יחד, זו ההזדמנות שלנו לאשש את ההורות המיטיבה לעצמנו ומשם לצעוד עוד צעד החוצה מתחום הקורבנות אל תחום הבחירה. עבור ההורים שביננו זו הזדמנות נוספת לסלוח לעצמנו על טעויות שעשינו בהורות שלנו, אפילו לבקש סליחה אם מתאים, ולבחור מחדש, שוב, או אולי לראשונה, בתפקיד ההורה. כי לעולם לא מאוחר מדי , אפילו ל"ילדים" בני 70, לחוות קבלה, הזנה והכלה שלמה מהוריהם. ולעולם לא מאוחר להרשות לעצמנו להיות הילד הנזקק, השברירי והחרד, ולחזור ולהעניק לו בטחון, חום, קבלה וכן – גם התפעמות ואהבה.