בקרוב
טובי, 54

סיאטל ארה"ב |דצמבר 2020
.אשה, אמא, רופאה, אוהבת אנשים
באיזה אופן התקופה שינתה את החיים?
המישור האישי והזוגי הכי מושפע. זה קרה במקביל לזה שהבן הצעיר שלי עזב את הבית. עברנו לשלב הקן המתרוקן.
פתאום רק שנינו בבית הגדול. זה שינה הרבה דברים בזוגיות, והוסיף הרבה זמן ביחד. זה מעצים לכל כיוון חיובי ושלילי. מה שהפריע בעבר התחזק ומה שנעים, יותר אוהבת. אחרי זמן החלטתי לבחור במה שאני אוהבת.
יש לי הרבה יותר זמן לעצמי. אני יותר נוכחת ברגע, בזמן האמיתי במקום לדלג לעבר או לעתיד..
במישור המקצועי עברתי הרבה תהליכים בשנים האחרונות, מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. אני מרגישה שהתפקיד שלי חשוב. אני מאמינה שב wellbeing אחד הדברים החשובים זה תרומה ומשמעות. התקופה הזאת הדגישה שאני משמעותית. אני מעריכה את מקום עבודתי יותר ואני מרגישה שיש לי אנרגיות ושאני משגשגת ותורמת לקהילה שלי.
אני עושה את מה שאני צריכה לעשות מכל הלב.
בעבר עבדתי כרופאת משפחה, כמנהלת מרפאה, במחלקה פסיכיאטרית, בבית סוהר לעבריינים צעירים ועכשיו אני עובדת עם אנשים עם מוגבלויות. אנשים עם מחלות התפתחויות ומוגבלות שכלית שאינם מסוגלים לתקשר בדרך המקובלת ורובם אינם ורבלייים.
זה life saving אבל יש הרבה חרדות ולא ידוע
בהקשר של החיסון.
יש במקום העבודה שלי מטפלים שחוששים
לקחת את החיסון,
ואני משוחחת איתם על כך.
בהתחלה זה היה מאד מתסכל. לקחתי את זה למקום יצירתי. פיתחתי תוכנית של Non verbal communication
אני רואה שליחות בחינוך סטודנטים לרפואה שיהיו רופאים יותר קשובים וסובלניים בעתיד. מעולם לא חשבתי שהמטופלים שלי יהיו שונים ואוותר על רפואת המשפחה הקונבנציונלית .
במישור המשפחתי, אני מאד שמחה שהילדים שלי פה אחרי 7 שנים, בזכות הקורונה. אם לא היתה קורונה; רועי היה בספרד, תאיר היתה מטיילת בעולם ועידו היה בבוסטון.
כאמא ורופאה דווקא בתקופה הזאת אני מרגישה את ההבדלים. הילדים שלי מאד מקפידים, לא נכנסים אלינו הביתה. הם דואגים, אכפת להם, הם מתנדבים. ואני גאה בהם. הם הרבה יותר שמרנים ממני בהרבה תחומים.
קשה לי שאמא שלי כל -כך רחוקה, ואני בת יחידה.תמיד זה העיק עליי ועכשיו זה עוד יותר מכביד, המרחק וההגבלות הפיסיות .אני לא יכולה לנסוע והיא לא יכולה לבוא. היא היתה מגיעה פעמיים בשנה. אני משתדלת לדבר איתה כל יום.
הדברים החשובים והערכיים היו שם כל הזמן, אבל פתאום אני רואה אותם באופן מוחשי. התקופה הזאת נתנה לי הזדמנות לראות אותם וללמוד שגם אני בעצמי יכולה לעשות לעצמי טוב.
רגע נעים
חופשה שעשיתי עם הילדים. היה כייף שהיינו ביחד.
כמעט כל בוקר אנחנו עושים יוגה, אני ויוסי ביחד. חוויה מקרבת.
רגע קשה
אני לא זוכרת תקופה כזאת ארוכה בלי שאני בוכה.
אני חושבת ששנה לא בכיתי.
היה רגע קשה כשאחד מהמטופלים שלי נפטר, צעיר בן 20, באופן פתאומי. זה היה לי קשה.
מתיש להיות בעבודה במיינד סט של קוביד, כל היום עם מסכה. זה קשה מנטאלית כל הזמן לשמור ולחשוב על זה, למרות שבמהלך תשעת החודשים האחרונים זה הפך לכמעט טבעי. המקום שאני עובדת בו הוא מאד מגוון ועובדים שם 700 אנשים, הרבה מהגרים. כל אחד עושה את החלק שלו, משתדלים לתמוך אחד בשני בתקופה הזאת.
איפה מורגש בגוף?
לא מחוברת לזה בגוף. זה משהו כללי. זה יכול להיות בבטן, זה יכול להיות מועקה בחזה, כאב ראש, אין משהו ספציפי.
משהו שעוזר לך להירגע?
להיות עם עצמי, לדבר עם יוסי. מבינה שבשנתיים האחרונות אני מתנהלת אחרת עם זה. מעדיפה להיות לבד, להסתגר.
אוהבת לכתוב, לצייר, לנגן על פסנתר.
מה את צריכה לשמוע?
לקבל אהבה, לשמוע שאני חשובה.
?מה את רוצה לשמר מהתקופה
את החוויה של ההערכה והוקרה על מה שיש לי. בית ובן-זוג וחברים קרובים ועבודה.
יש לי בחיים הרבה דברים יציבים וטובים, לא הערכתי את זה עד עכשיו.
מעטפת תומכת של מקום ואנשים וגם את עצמי שיכולה להתמודד עם מצבי לחץ. אני יכולה להיות במקום מרגיע, אני עושה את זה יותר עכשיו. עם אמא שלי, עם הילדים שלי, עם חברות שלי.
אנחנו מקבלים חיסונים בעוד עשרה ימים. חשוב שכמה שיותר אנשים יקחו את החיסון. זה life saving אבל יש הרבה חרדות ולא ידוע בהקשר של החיסון. יש במקום העבודה שלי מטפלים שחוששים לקחת את החיסון ואני משוחחת איתם על כך.
אני מאד evidence base, צריך לדעת את כל העובדות אבל לרגש ולאינטואיציה יש מקום. זה משהו מעבר למדע. אני סומכת על תחושות בטן. בקשר לחיסון אין לי תחושת בטן.
הדברים החשובים והערכיים היו שם כל הזמן, אבל פתאום אני רואה אותם. באופן מוחשי. התקופה הזאת נתנה לי הזדמנות לראות אותם וללמוד שגם אני בעצמי יכולה לעשות לעצמי טוב.
?מה לא יחזור להיות כשהיה
אני חושבת שהכל יחזור, דומה למה שהיה לפני המגיפה, רק שאנשים יותר יעריכו את מה שיש להם.
איזה כיף להיות במופע או בפאב ולהתחכך באנשים, לגעת ולרקוד ביחד.
אמא שלי היתה יושבת בפינה של הסלון, בחושך,
ושותה את הקפה של הבוקר.
פתאום תפסתי את עצמי שגם אני
יושבת כל בוקר בפינה ושותה את הקפה.
טקס
כל בוקר יוגה עם קסנדרה.
זומבה כל יום ראשון בזום.
יש זוג חברים שאנחנו נפגשים איתם באופן קבוע פעם בשבוע. סוג של טקס, התקרבנו מאד בקורונה.
בדר״כ אני לא אוהבת דברים קבועים. אבל בתקופת הקורונה, זה נותן הרגשה של יציבות ובטחון צפוי ( אבל הרשות נתונה).
מה הפינה החביבה עלייך בבית?
הסלון. הפינה הימנית בסלון ליד החלון. אוהבת לשבת שם לקפה של הבוקר, להסתכל על העצים ועל האגם, בזמן זריחה. מין מדיטציה. זוכרת את אמא שלי בבית שלנו שלא ממש היו בו חלונות. אמא שלי היתה יושבת בפינה של הסלון, בחושך, ושותה את הקפה של הבוקר. פתאום תפסתי את עצמי שגם אני יושבת כל בוקר בפינה ושותה את הקפה.
למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?
צריכה להרגיש טוב עם עצמי, לאהוב את עצמי.
לדעת שהילדים שלי בטוחים. זה מה שמכניס אותי הכי לחרדה. זה מה שהכי משפיע לי על מצב הרוח, הילדים שלי.
צריכה להרגיש משמעותית ותורמת כדי להיות מסופקת,
אני צריכה גם לעסוק ביצירה, מנגנת על פסנתר. אם רק אעבוד ארגיש לא טוב. מאד אוהבת לגוון. קשה לי להיות שמחה שאני עושה כל הזמן אותו דבר.
בשנים האחרונות התמתנתי, היו לי הרבה מאד מצבי רוח. זה נרגע ואני מרגישה הרבה יותר מאושרת ממה שהייתי בגיל 30 40-. הרבה מאבקים, ציפיות ואכזבות בזוגיות ומעצמי. אני כבר לא שם, אלא במקום של קבלה והערכה של איזה ברת-מזל אני.
למדתי לאהוב ולקבל את עצמי עם השוני ומצבי הרוח המתנדנדים. לקחתי את הרשות להיטיב עם עצמי.
מגיפת הקוביד העצימה והאיצה תהליכים שהתבשלו על אש נמוכה כבר זמן ארוך וכאילו המתינו לחומר הכימי שיגרום לריאקציה להתרחש ולתובנות של הדברים האמיתיים שלהם אני זקוקה ובאמת חשובים לי. .
מה את מאחלת לעצמך?
שיהיה טוב לאנשים שאני אוהבת. קהילה תומכת ויציבות מגוונת, יש דבר כזה!
משפחה, ילדים, חברות, חברים.
מאחלת לעצמי שאעשה את ה Mont Blan בספטמבר, 2021, מאחלת לעצמי שזה יקרה ושאהיה מוכנה.
איזה עצה יש לך לימים הבאים?
להמשיך ולהיפגש עם אנשים בחוץ, לעשות דברים שאוהבים, לחשוב על Well Being ומה עושה לי טוב.
Practice mindfulness and be present in the moment