top of page

צופי,  64

Untitled-1.png

תל אביב, ישראל | ספטמבר 2020

.​אדם יצירתי שמחפש כל הזמן את ערוצי העשייה שלו. אמא, אשה

 

 

 

בדיוק אתמול שוחחתי עם אריאל על מיצוי וחוסר מיצוי. אני בטוחה שבאיזשהו שלב יצאתי מהמירוץ באיזשהו אופן זה קרה בפעם השנייה שנסענו לארה"ב.

שיניתי מוד. זה התחדד לי  בעקבות שיחה עם תמר בתי שאמרה: למה צריך בעולם הזה לעבוד כל כך קשה. להיכנס לטירוף במרוץ של החיים. המון המון אנרגיה ,בשביל מה? כשהמון פעמים מפספסים בדרך הרבה דברים. האם אני מפספסת שאני לא במרוץ סביב השעון ונסיעות מטורפות בכל הארץ? אני לא מרגישה כי הייתי שם. וזה לא מה שאני רוצה.

לפעמים אני מרגישה שמבחינת היצירה אני לא עושה עושה מספיק.  אני מלמדת ומפתחת קורסים   ושם אני  מרגישה שאני לוקחת את זה עד הסוף. כל פעם מסקרן אותי משהו אחר יכול להיות שאני מוצאת סיפוק בהתנסות, בגלוי. אולי רמת העיסוק במה שאני עושה מספקת אותי, ואולי יש לי איזשהו חשש שזה ישתלט עלי. אין לי אופי טוטאלי. אני לא אדם טוטאלי, אני לא כזאת. יש דברים שאני כן טוטאלית בהם, אני כן טוטאלית כשאני מלמדת. אני עובדת כפול ממה שאני צריכה ומשקיעה מאד. אני מרגישה  שאם אעשה עוד משהו באותה אינטנסיביות זה יקח ממני  דברים שאני צריכה, כמו זמן לחשוב, לשמוע מוזיקה, לקרוא, לבחון דברים חדשים.

אני בדיוק עובדת על הרזומה שלי לקראת העלאת דרגה בטכניון. חברה שאני עובדת איתה אמרה שאני חייבת להדגיש שאני יודעת ללמד בצורה מאוד טובה הרבה סוגים של קורסים. יכולה ללמד תכנון, אמנות אדמה, עיצוב.

ספקטרום מאד רחב של דברים שאני יכולה ללמד ולהציע. אוהבת את המקום הזה. לא להיות רק בערוץ אחד ולהיות בו טוטאלית. תמיד מרגישה שזה לא מספיק.

ללמד בזום יצר המון בדידות. הקשרים יצאו מהרובד האינטימי שהכרתי.

התחלתי לעשות עציצי בטון. הרבה נסיונות של שילובים ומחקר - איזה סוג בטון, איזה אחוזים, איזה דוגמאות, גאומטריות. עושה את זה על בסיס של עציצי קרטון. אביתר קיבל במתנה לפני שנה עציץ בטון קטן, חמוד מחברה בבסיס. באחד המפגשים כשבאנו לבקר אותו פגשנו את האמא של הבחורה שעשתה אותו. ממנה באה לי ההשראה. היא סיפרה שהלכה לסדנא. אני לא הולכת לסדנא. עושה את הנסיונות לבד. זה מה שאני עושה כתחביב בימים אלה.

עברתי מקליעה לבטונים. 

תחושה של ההבנה של הגיל. כל הזמן דיברנו על זה ששישים זה הארבעים החדש, ופתאום הקורונה הביאה לנו את המציאות בפרצוף. ההרגשה לא השתנתה אבל אתה מבין שיש לך צורך להיזהר כי הקורונה פוגעת פיסית באנשים מבוגרים יותר. העצים תובנות. 

באיזה אופן התקופה שינתה לך את החיים?

מאד בודדה אותי. הקשר הבלתי אמצעי שהיה לי עם המון אנשים צעירים נעלם. זה מעבר למשפחה וחברים.

ללמד בזום יצר המון בדידות. הקשרים יצאו מהרובד האינטימי שהכרתי. נפגשים פחות עם משפחה וחברים. פחות מזמינה אלינו. כחלק מהיצירתיות שלי השתכללתי בהכנת אוכל טבעוני. נורא אהבתי לארח, הפסקתי את זה כי אנחנו גרים בדירה ללא חוץ.  נורי אמרה שהיא מתגעגעת לארוחות של צופי, אמרתי שנכין ונביא איתנו לחצר שלהם. ניסינו, זה לא אותו דבר.

נפגשת לפעמים עם חברות אבל זה לא קורה הרבה, לא קורה ספונטנית. הייתי מתנהלת בתחבורה ציבורית , עכשיו לא. הרבה פחות מעורבבת בין אנשים.

העלה חרדות, פחות על עצמי, יותר על דור הילדים.

אביתר נמצא בתלם אבל תמר ויונוש בתחילתה של דרך. לא ראינו את תמר שנה וחצי, היא סיימה דוקטורט ולא היינו שם, הם חגגו יומולדת ולא חגגנו איתם.

הקורונה ניתקה את האפשרות של שגרת הקשר שיצרנו . שגרה של ביקורים וטקסים. בראש השנה תכננו לנסוע לטייל ולא בטוח שנוכל.

 

חרדות שצפו בהקשר הגילנות. תחושה של ההבנה של הגיל. כל הזמן דיברנו על זה ששישים זה הארבעים החדש, ופתאום הקורונה הביאה לנו את המציאות בפרצוף. ההרגשה לא השתנתה   אבל אתה מבין שיש לך צורך להיזהר כי הקורונה פוגעת פיסית באנשים מבוגרים יותר. העצים תובנות. כמה שנגיד שאנחנו צעירים ברוחנו, עדיין אנחנו בקבוצת סיכון .למזלי לא נפגענו בעבודה וממשיכים באמצעותה סוג של שגרה.

זה שילדתי בגיל מבוגר אף פעם לא היה נושא, אבל עכשיו כשאביתר בא הביתה הוא מרגיש אחריות יותר מחברים שלו כי ההורים שלו מבוגרים. יותר להישמר, יותר לחשוב עם מי הוא נפגש. הוא מודע לזה ואני רואה איך הוא דואג לנו. רוב החברים שלו עם הורים צעירים יותר וזה פחות מובהק. הקצין דברים שהיו קיימים.

אחד החיילים בבסיס של אביתר היה בבידוד, לא היה ברור אם הוא יצא חיובי לקורונה או לא, ועד שזה מתברר זה מלחיץ ולוקח תעצומות נפש. כל הזמן יש כאן כאלה נושאים שעולים וזה רק הולך ומתחזק.

 

שומעים על הקטסטרופה שקורית במדינה. בכל מקום בעולם זה קורה אבל פה כפל כפליים. פשוט לא יאמן. מכעיס ברמות. עכשיו מגיעים לסגר מלא כי כל הדרך אף אחד לא הסכים לסגר דיפרנציאלי. עכשיו יש סגר למעט הליכה לבית כנסת ותפילות. בלתי נתפס הכוח של הדתיים. מציאות נורא נורא קשה, קשה להתנתק מזה. כל הזמן אתה באי וודאות ולא יודע אם תהייה שנת לימודים או לא, אפשר לנסוע לבקר את ההורים או לא. מתיש ברמות.

זהו הלך הרוח של היום. כל יום זה משתנה.

 

רגע נעים

היה נורא נעים לראות את תמר בזום בסיום הדוקטורט. אם לא הייתה קורונה, תמר היתה עושה את הפרזנטציה פיסית. בזכות הקורונה יכולנו להיות בפרזנטציה שלה בזום. היה מאוד נעים, מאוד כייף. הקורונה זה לא כל הזמן מצב כזה מלחיץ. בשבועיים שלושה האחרונים זה נהייה היסטרי. אנחנו עכשיו מדינה מובילה בעולם, מייצג מצב מאד קיצוני.

היו דברים נעימים. נסיעות, וטיולים, נסיעות לים. הרבה לבד. 

לפני כמה שבועות נסענו עם ארוחת ערב שישי לחוף בית ינאי, היה כיף מאוד. שבוע אחרי הזמנתי את אחותי להצטרף. הגענו עם כל האוכל וגילינו שהחוף סגור בגלל עומס אנשים. ניסינו עוד כמה חופים, הסתובבנו שעה וחצי ובסוף חזרנו הביתה , פירקנו את האוכל מהקופסאות ואכלנו בבית.

היינו בבניאס ובנחל עיון והיה כיף. בגלל ההגבלה צריך להירשם מראש בשמורות הטבע והיה מאוד נעים . במקומות שלא נרשמים זה מטורף.

רגע קשה

בעיקר עם תמרי. התמודדות עם הקושי של תמר, היא רחוקה ולבד. סיימה את הדוקטורט, לא חיכה לה שום דבר אחרי והעולם השתגע. הרגשתי מרחוק שהבת שלי על הפנים והייתי מוגבלת מרחוק באיך אני יכולה לעזור לה.

כל החברים שלה עזבו, חזרו למדינות שלהם, להורים שלהם. היא נשארה שם די לבד. עכשיו היא עובדת, מתעדת מוזיקאים בתקופת הקורונה. יש לה אופק.

יונוש בזכות הקורונה עבר לפילדלפיה. טס ללונדון לפגוש את החברה שלו שבפריז, כי שם אין הגבלות. שניהם יהיו בבידוד באנגליה שבועיים ואז ינסו להיכנס לצרפת.אם הוא יוכל ,הם יהיו ביחד ואם לא הוא יחזור לארה"ב ובאוקטובר הם יפגשו בפילדלפיה.

 

איפה מורגש בגוף?

תעוקה באזור החזה.

מה עוזר לך להירגע?

עושה דברים בעצמי. 

התעמלות, נשימות, אוהבת ללכת. הליכה בשבילי זה ספורט ומשהו מאד מנקה.

תנועה עוזרת לי מאוד, תנועה זה דבר שמאוד חשוב לי.

הולכת כמה שאני יכולה. בחום של החודש האחרון אני י יוצאת להליכות ב 11:00 בלילה וזה עדיין חם, לח ומזיע. לילה אחד יצאתי בחצות ועדיין אי אפשר היה לנשום.

עושה פילטיס בזום. רציתי להתחיל קבוצת ריקוד אבל זה לא קורה.

הצפיפות, הדוחק, החום, הכל ביחד מעיק, אין לאן לברוח.

 

מה את צריכה לשמוע?

צריכה שיחה עם מישהו שאני אוהבת.

תעוקות מצטברות  ומתנקות. 

ההצטברות היא בתדירות יותר גבוהה מבימים כתיקונם. 

החשיבות של יצירת מרקם חיים לכל אדם. שיהיו תתי מתחמים נגישים בעיר. מכולת קטנה, שטח ירוק בכל שכונה, אלה נושאים שאני מתעניינת בהם, מקשיבה, חוקרת. 

מה את רוצה לשמר מהתקופה?

אישית אני אולי רוצה לשמר את העובדה שאני לא חייבת כל הזמן לנסוע. לייצר איזשהו שילוב אחר של עבודה על המחשב ועבודה אישית. מאוד נהנתי מהשקט, מזה שאין מכוניות. רוצה לשמר את ההאטה של החיים.

יחד עם זאת הייתי רוצה לנסוע לראות את הילדים שלי, לברוח מהצפיפות.

בזמו הקורונה קיבלתי עוד משרה, מרכזת מסלול אדריכלות נוף במכללה באשקלון. בהשפעת התקופה לא הצלחתי לסרב . יש לי את הזמן, ואמרתי כן. זה תפקיד דומה לזה שיש לי ברופין. בהתחלה רק אנהל, אח"כ אולי אלמד.

הרבה פחות צרכתי, קניתי הרבה פחות דברים. מאד אהבתי את הורדת הצריכה.

מגלה את כוחה של ההזנחה, לא מסתפרת. בשביל מה רצתי לספר כל חודשיים?

 

מה לא יחזור להיות כשהיה?

מאוד קיוויתי בזמן הסגר שדברים לא יחזרו להיות כשהיו, רואה מה קורה והיום אני יותר סקפטית.

התעופה מישראל החוצה לא תחזור להיות כשהיתה, שמבחינתי זה טוב מבחינה סביבתית. אני לא בטוחה לגבי מערכת החינוך וההוראה. מקווה שינצלו את המימד הדיגיטלי.

 

מפגשים משפחתיים הפכו יותר משמעותיים. יותר בהתכוונות ובעלי משמעות. מקווה שהדיוק הזה ישמר ולא נחזור לרוטינה חסרת משמעות.

המון דברים ישתנו. דיברנו על זה בפרויקט הגמר, על זה שתכנון העיר ישתנה.

מקווה שיבינו את החשיבות של מרכזי ערים נגישים. את החשיבות של יצירת מרקם חיים לכל אדם. שיהיו תתי מתחמים נגישים בעיר. מכולת קטנה, שטח ירוק בכל שכונה, אלה נושאים שאני מתעניינת בהם, מקשיבה, חוקרת איך עושים את זה במקומות אחרים בעולם

איך לא לייצר עוד ערי שינה, שכונות מרוחקות ממרכז העיר שאין בהן כלום חוץ מלישון.

אפילו איפה שאנחנו, בצפון תל-אביב, יש אנשים שלא היה להם שום דבר נגיש . צריך לחשוב מחדש על חלוקה של העיר למתחמים פעילים. למה צריך לנסוע רחוק כל כך כדי לעבוד? למה אי אפשר לעבוד במקום קרוב לבית?

כשהקורונה תהייה מאחורינו יהיה עוד מימד של פרספקטיבה.

יש מקומות שבשגרה את אומרת, מי גר שם? ופתאום הם בעלי ערך כשאתה מחפש מקום עם מרחב בו אפשר לעשות הליכה בלי מסכה.

טקס

רואה יותר סרטים, קוראת יותר ספרים, הולכת.

יש לי טקס הכנת עוגיות טבעוניות לאביתר. בכל פעם שאביתר חוזר מהצבא מכינה עוגיות.

 

מה הפינה החביבה עלייך בבית?

מול החלון בסלון. לראות את החוץ. בזמו הבידוד החלון היה פתוח, הפתח שלנו לעולם.

אין לנו גינה, אין לנו מרפסת, דרך החלון ראינו ציפורים, ראינו את קצב גידול העלים. החלון קיבל משמעות.

החלון כל כך משמעותי. אתה יכול להסתכל ולראות שיש חוץ, יש פרספקטיבה, יש ירוק, יש חיים.

מבקרים בתקופה הזאת חברים בכל מיני מקומות רחוקים מטולה, ברעם. מקומות שבשגרה את אומרת, מי גר שם? ופתאום הם בעלי ערך כשאתה מחפש מקום עם מרחב  בו אפשר לעשות הליכה בלי מסכה.

 

למה את זקוקה בשביל להיות שמחה?

אינטראקציה ועשייה.

השתכללתי במאפים טבעוניים. נורא אוהבת לאפות. בגלל שהכנתי מאפים שגם יכולתי אכול, עליתי במשקל.

הפסקתי לאפות,עברתי לעציצים.

מפגשים ואינטראקציות, פיזית עדיף.

חוץ עושה אותי מאושרת. זה פותח. בסוף הסגר התגנבנו החוצה, זה היה מרגש פתאום להיות בחוץ, במרחב.

כל פעם שאני בטבע אני מרגישה מעולה.

בתוך כל זה עשיתי גינה לחברים, זה היה מאוד כיף.

מה את מאחלת לעצמך?

שאהיה מסופקת

שאהיה שמחה

שהילדים שלי יהיו אהובים ומסופקים ובריאות.

איזה עצה יש לך לימים הבאים?

לנסות להוציא את הטוב גם כשהמציאות מפתיעה אותנו.

bottom of page